מלך מלכי המלכים

רן פסקל היה בן טיפוחיי בצבא. כשפשטנו שנינו את המדים הבטחתי לעצמי שביום מן הימים עוד נעבוד ביחד. השבוע זה קורה וזו סיבה מצוינת לחגוג, אז נתנו גיחה לקינג ג'ורג', למסעדת "קינג ג'ורג'". רק שנה המסעדה הזו שם ובקושי עיצבה את זהותה הברית-קולינארית. לעשרות האנשים שממתינים בחוץ בתור, נראה שמשבר הזהות לא ממש מפריע, וגם אם זה כן מפריע להם, היין והנשנושים שמצ'פרים אותם בהם משכיחים הכל. אחרי המתנה לא מבוטלת נכנסנו פנימה כדי לנסות ולהבין את סוד ההצלחה. עד כדי כך משגשג המקום הזה שאפילו הרחוב נקרא על שמו. מדהים.

בפנים מוצאים בר רחב ידיים במרכז, ושולחנות עם ספות בצדדים. פיק-אפ בר טיפוסי ממש. אז זהו, שלא. מתיישבים ומקבלים תפריטים ממלצרית מתוקה והכל מתחוור. רפרוף בתפריט מספיק כדי להבין שמדובר במסעדה לכל דבר. אלא  שמבט בשעון שמראה על 22:00, מבט בקהל הגודש את המקום ומבט בכמויות האלכוהול והבירה שזורמות שם גורמים לי שוב להרהר, פאב? מסעדה? נראה שנאלץ לטעום את האוכל ולהחליט. מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה, לא?

פתחנו בקרפצ'יו בקר, בפורטבלו עם גבינת צאן על מצע של צ'ימיצ'ורי ועגבניות, ובקוביות חלומי מטוגנות בציפוי פריך על שיפוד. 4 דקות עוברות והמנות על השולחן. מבט אחד על הפרזנטציה הגסטרונומית מעוררת התיאבון הזו ושנינו מסכימים בשתיקה שזו מסעדה. המנות נעלמו בשנייה ואיתן הלבטים. הפורטבלו טעים אם כי המנה לא גדולה במיוחד. הקרפצ'יו מעולה והחלומי גם. כל מנות הפתיחה במחיר של עשרה עד עשרים שקלים לאחת כך שאפשר להזמין עוד כמה בלי נקיפות מצפון.

אמנם דילמת הזהות  כבר מאחורינו, אבל אחרי מנות פתיחה כאלו נדמה למישהו שנוותר על העיקריות? פסקל מזמין פנה עם עוף בשמנת וקארי ואני מנת קלמארי מטוגן. שלו שלושים ₪, שלי ארבעים. נדמה שהאינפלציה דילגה על הקינג ג'ורג' לפחות בעשרים שנה. גם בעיקריות אין נפילות; הכל טעים, טרי ובגודל שנותן תמורה מלאה לסכומים המצחיקים, ועוד הרבה יותר. אם תגיעו לפני 17:00 תקבלו את אותה פסטה בדיוק בעשרה שקלים פחות. נשמע טוב. את העיקריות ליווינו בוויינשטפן מהחבית שהייתה צוננת ומצוינת.

אמיר המנהל מצטרף אלינו, לא לפני שעבר מאחד לאחד בין כל היושבים. תהיתי, אז שאלתי אותו אם הוא באמת נוהג לוודא עם כל סועד בנפרד שהכל בסדר. הוא הסביר לי שלא, הוא פשוט מכיר את כולם. מסתבר שרוב הלקוחות של הקינג ג'ורג' הם קבועים, ואחרי פחות משעה שם אני בהחלט מבין למה. המלצריות יושבות עם כל שולחן שנכנס ומספרות לכל אחד, עד אחרון הסועדים, כל מה שיחפוץ לשמוע על כל מנה. אם תשאלו אותן הן יספרו לכם גם שהמקום פתוח שבעה ימים בשבוע בין 12:00 בצהריים ל06:00 בבוקר שלמחרת. המיוחד בהסברים המלומדים האלו הוא בעיקר בכך שאפשר לשמוע אותם. אחרי שהתרגלנו שבכל מקום המצויד בבר במרכזו, זה בא אוטומטית יחד עם מוזיקה בעוצמה בלתי נסבלת. בקינג ג'ורג', אם עוד לא הבנתם, הדברים עובדים בהרבה מובנים קצת אחרת, וטוב שכך.

*הכותב היה אורח המקום

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי