נעליים

התאהבתי באבי ביטון, השף של מסעדת אדורה, ממבט ראשון. זה לא קורה הרבה לכלבה קרת לב כמוני. מבחני הקבלה לחוג המכרים המצומצם שלי לא היו מביישים את ליגות העל של המכללות בארצות הברית, אבל ברגע שראיתי את ביטון נכנס בנעלי הבירקנשטוק שלו לתוך המסעדה, הבנתי שהוא האיש.

והנה ההסבר: לובשי הבירקנשטוק היו עד לא מזמן קבוצה אליטיסטית של אנשים שהנוחות היתה חשובה להם. הם אמרו לעצמם – נשקיע אקסטרה מזומנים, הנעל אולי תהיה קצת מכוערת, אבל לנו יהיה נח ושימות העולם. תכונה זו הזכירה לי קצת את המיזנטרופיה המפורסמת שלי, ואת טרנינג המעצבים המרוט והאהוב אותו אני אוהבת ללבוש בימי החורף גם בבית וגם בעבודה ושימות העולם.

לפני שנה וחצי, אם אני זוכרת נכון, צצו להן בישראל נעלי הקרוקס. היו אלו חיקויים עלובים ומכוערים ביותר לבירקנשטוק. תחת כל עץ רענן צצו להם נשים, זקנים וטף לובשי הכיעור הצבעוני הזה. חשבתם שלבירקנשטוק יש לאן להשתפר בתחום האסתטי? ובכן, באו הקרוקס והראו לכם כיעור המוני מהו. רבים הלכו אחר הקרוקס כאילו היו החלילן מהמלין, אבל רק הטובים באמת נשארו בבירקנשטוק והוכיחו את ניצחון הרוח על החומר. את האנשים האלה אין אלא להעריץ.

הגענו לארוחת צהרים באדורה מורעבים כל כך, ששקלנו לתדלק בדוכן השקשוקה הקרוב למסעדה. ארוחה עסקית מוגשת כאן בימים ב' עד ה' בין השעות 12:00 ל-17:00 וביום שישי עד 16:00 ומחירה 55 שקל בלבד.  ואלוהים כמה שזה משתלם. 

לפתיחה קיבלנו לחם שאור עטוף בנייר, שלצידו הגיעו צלוחיות עם שומים אפויים, מלח גס, אריסה של עגבניות וחמאה צהובה. רשמו לפניכם שהמסעדה תמשיך להגיש לחם גם בימי חול המועד, ותאמינו לדניאלה, בשביל הלחם הזה אתם מסכימים להסתכסך עם אלוהים.

פתחנו עם בייבי קלמארי בחמאה ולימון קונפי, מנה מצוינת ומרעננת שתעלה ארבעה שקלים נוספים ממחיר התפריט, ופטה כבדים - מנה מעולה לא פחות של כבדי עוף וכבד אווז, חמאה ומעט קוניאק שהגיעו בליווי מרקחת של פרי, ג'לי יין וכמובן צנימים קטנים. כאן אולי חשוב לתת איזו מילה קטנה על צוות המלצריות של המסעדה. צוות כה קשוב ונעים לא ראיתי זה זמן רב. המלצרית שלנו זיהתה שהצנימים של הפטה עומדים להיגמר ומיד הביאה צלחת נוספת כשהיא נעולה ב–בירקנשטוק כמובן. מיד התאהבתי גם בה. מעבר לכך שמדובר באחת ממנות הפטה המוצדקות שנראו בעיר, חייבים לציין שג'לי יין זו הברקה שרק עליה מקבלת המסעדה את צל"ש הדניאלה.

לעיקריות בחרנו כמיטב המסורת מנה מן הים ומנה מן היבשה. את הים ייצגה מנת שרימפס וקלמארי בתבשיל סורי של מנגולד, לימון ועגבניות תמר על בורגול וזעפרן (תוספת של תשעה שקלים לתפריט). האמינו לדניאלה, מעולם לא טעמתם מנה כה יצירתית. נדירים המקרים שבהם התוספת מצליחה להפתיע את המנה העיקרית, אבל הבורגול היה פשוט מעולה והשתלב נהדר עם המנגולד ופירות הים. מיד ניסיתי לברר איך עושים שלום עם סוריה.

שותפי לארוחה מעריך בעלי כנף ועל כן בחר במנה של פילה יען ב"ראס אל חנות" - שיפודוני פילה יען במשרה דבש תמרים ותערובת תבלינים מרוקאית בליווי מח עצם ופירה. אני כל הזמן מופתעת מחדש שחיה מטופשת כיען יכולה להיות טעימה כל כך. הפירה היה חלק ומח העצם אמר כולו שירה.

בגלל ששמנו לנו לחוק תמיד לקנח עם מנה שיש בה בננות בחרנו בבוריק ממולא בקרם שוקולד בלגי שמוגש על קרמל בננות, שאינו נכלל בארוחה העסקית, אבל שווה כל אחד מ-28 השקלים שעלה. רק אנשים של בירקנשטוק יכולים להוציא מתחת ליד שלהם רעיון גאוני כמו לשלב את הבוריק עם שוקולד ומבחינתנו מי ששם בננות בקינוח, כבר ראוי לתואר אביר של כבוד. כוס של מרלו רקנטי ב-27 ₪ ליוותה את הארוחה. אין ספק שאדורה שייכת לקבוצת הבירקנשטוק של המסעדות בישראל.

*הכותבת היתה אורחת המסעדה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי