ביקרתי השבוע בסופיה הבולגרית שברחוב הארבעה כדי שאוכל לספר לכם עליה. הייתי שם ביום רביעי וביום שבת. זו לא טעות. נדרשו לי פעמיים בסופיה כדי לוודא שלא הזיתי. בפעם הראשונה צירפתי אלי את יאיר, חבר לעבודה, והלכנו יחד אל הלא נודע. היה טוב, טוב מאד. אפילו קצת טוב מדי מכדי שזה יהיה אמיתי. נשארנו פעורי פה לנוכח החוויה הגסטרונומית המונומנטלית שעמדה בסתירה מעוררת השתאות למחירים מעוררי הגיחוך. כן, עד כדי כך. כשסיימנו גיליתי שגדולים וטובים ממני כבר הרעיפו סופרלטיבים על המקום הזה לפני. בשבת הבאתי את המשפחה המורחבת ולו רק כדי לנסות ולמצוא נקודה אחת טעונה שיפור במקום הזה כדי שהכתבה לא תצא חדגונית מידי.
נכנסתי עם יאיר למסעדה בשעת ערב. שנינו מורעבים אחרי יום עבודה ארוך. לא הייתי בבולגריה אף פעם כך שלא אוכל לספר לכם שהאווירה במקום בולגרית. מה שכן אוכל לספר זה שאת פנינו קידמו סלט קיופולו, איקרה, צזיקי, כבד קצוץ וסלט גמבה טחונה, כל אלה בידי מטר וחצי של מלצרית מתוקה בחליפה מנומרת. החליפה כנראה בולגרית אותנטית, כי ישראלית היא בטוח לא.
עוד לפני שטעמנו מהסלטים הצטרפו אליהם סלט שופסקי, עם המון גבינה בולגרית למעלה, קצ'קבל מטוגן בציפוי פריך וגמבה ממולאת בבולגרית מטוגנת גם היא, רולדת חצילים עם בשר בקר וטלה ברוטב עגבניות, פלפל ממולא בבקר ומוסקה עם תפוחי אדמה, חצילים ועוד בקר, איך לא.
הרגשתי שאם לא נעצור את הזרם בהקדם לא נצליח לטעום מהעיקריות. זרם הראשונות פסק, אולי גם קצת בגלל שכבר לא ממש היה מקום על השולחן. ספי גורן, השף שהוא גם הטבח, גם שוטף הכלים ובמקרה גם הבעלים, בא לארח לנו חברה ולקח אותנו למסע של סיפורים מבולגריה, ממנה עלה בסוף המאה שעברה. אנחנו מרותקים לסיפור, ולעוד אחד, ועוד אחד ובלי משים השולחן התרוקן. הקיופולו נעלם כלא היה, האיקרה התפוגגה, הצזיקי נמוג והשופסקי התאדה. שכחו מדירוגים של ההוא יותר טוב והזה קצת פחות, כל אחד טיל בליסטי. כולם טריים אש, המטוגנים חמים והמוסקה מצוינת. יודעים איך אומרים "חוויה" בבולגרית? אז זהו, שגם אני לא, אז תסתפקו בעברית בינתיים.
לעיקריות קיבלנו, כצפוי, את המלצת השף - מנת פורק סטפנוף, שהיא למעשה רצועות של פילה לבן על אורז ברוטב שמנת ודיז'ון, ופלסקביצה, שפירושה מחיאת כף בבולגרית והתגלמותה הקולינארית באה בצורת המבורגר 450 גרם מבקר וטלה ממולא בקצ'קבל. קיבלנו גם שני שיפודים של פרגית וקישוא מצופים ומטוגנים ברוטב ויניגרט תפוזים ומרק שקמבה. בצד עוד קצת סלטים וצ'יפס, כאילו שזה מה שחסר לנו. נשארנו ספיצ'לס וצ'יפסלס, לא בהכרח לפי הסדר הזה. הנמרה הקטנטונת אמרה, ואני מצטט: "בחיים לא ראיתי אנשים אוכלים כמות כזאת". כשחושבים על זה, אז גם אני לא. הפלסקביצה היא מנת חובה. הפורק ספטפנוף מיוחדת ומתקתקה והשיפודים מעולים, גם בזכות הרוטב שנותן להם פיניש איזוטרי שקולע בול. את השקמבה, לעומת כל אלה, לא תוכלו להזמין בלי אישור אישי מספי, שלא יפסיק להזהיר אתכם, להתריע ולהרתיע: "למה לכם? אתם עוד צעירים, לא כדאי, קחו משהו אחר" וזה רק חלק קטן. מצא לו עם מי להתעסק. מרק השקמבה הוא סוג של מאכל לאומי בולגרי ועשוי מקיבה של פרה בחלב עם חומץ ושום. תענוג אמיתי, במיוחד אם אתם תתרנים. אני אהבתי, יאיר כמעט איבד את ההכרה.
אני נוהג למצוא נקודות קטנות לשיפור במסעדות שאני כותב עליהן. בינתיים אני מתקשה. הזמנו קינוח, אולי מפה יבוא עזרי. קרם הקרמל הבולגרי מצוין, אבל זה עוד כלום לעומת מוס התאנים הגובל בשלמות קולינארית. גאונות קינוחית לשמה. כלום. נאדה. אין לי אפילו חצי מילה רעה. חזרתי לסופיה בשבת עם עשרה מבני משפחתי שיעזרו לי. יוק. איך בעצם אפשר לחשוב על משהו רע כשמשלמים על הפלסקביצה המוטרף הזה על כל 450 גרמיו ועם כל התוספות פחות מחמישים שקל?
אם האינטואיציה שלי מדייקת המקום הזה הולך להיות המינה טומיי של המטבח האירופי בתל אביב. כדאי שתזמינו מקום ואל תוותרו על גיחה של ספי לשולחן שלכם עם כוס של אלכוהול בולגרי 70% ביד, וסיפור בולגרי בפה. ע-נ-ק.
*הכותב היה אורח המסעדה.
*הכתבה מכילה תוכן שיווקי
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת