ים-יבשה

במדינה מתוקנת, אם הייתם מרשים לעצמכם לסיים נופש באילת בלי לסמן וי על ה"ראנץ' האוס" היו שוללים מכם את זכות הכניסה לעיר. מפחד שנהפוך פתאום למדינה מתוקנת, (לא שנראה שזה עומד לקרות בקרוב, אבל לא ניקח סיכון) ויותר מתוך רעב טורדני לבשר איכותי, הודעתי חגיגית לאחי שזה הזמן לתלוש את עצמו מהבהייה החלולה במקלט ולקום. מרחק של פחות משתי דקות הליכה ואנחנו שם.

בתקופה הזו, כשהחורף אוטוטו לא פה וכשהקיץ עוד לא ממש הגיע, מחירי בתי המלון באילת עוד נסבלים, מה שישאיר לכם בדיוק את המזומנים הנחוצים כדי לחגוג קצת על הקולינאריה המקומית. זה היה גם התכנון שלנו, וריח הבשר העומד באויר כשנכנסים לראנץ' האוס הזכיר לנו בדיוק מדוע. הראנץ', כך מסבירה המלצרית, היא מסעדת בשרים בסגנון אמריקאי. וואלה, לא שמנו לב. לעומת זאת, לעובדה שכל הבשרים ללא יוצא מן הכלל מיובאים מהיבשת הגדולה, באמת לא היינו שמים לב אם לא הייתה אומרת.

גיל התחיל לשטוח בפניי את התיאוריה החדשה שלו, פרי פיתוח של שנים כדבריו (ובתרגום שלי, היא עלתה לו בראש בדרך מהמלון לפה), על חלוקת העולם לשני מינים; אלה שיעדיפו ארוחת פירות ים, לעומת שוחרי הבשר. הוא לעולם לא יוותר על ארוחת מולים הגונה, גם לא בעבור הסטייק האיכותי ביותר. בעודי חושב שהגענו למקום האולטימטיבי שינפץ לרסיסים עוד תיאוריה מופרכת, הגיעו לשולחן הראשונות.

אלסקה, הלא היא מנת גספאצ'ו של דג אילתי בתחמיץ שווה ומתובל כהלכה, ומרק ירקות ובקר, המוגש בקדרה קטנה ומתכתית השומרת עליו מהביל גם בביס האחרון כמו בראשון - סמיך, עשיר ובא לשנינו ממש טוב עם הקור הזה שרץ בחוץ. גיל הגיע בתיאוריה הפסבדו-מדעית שלו בדיוק לנקודה שבה הוא מוכיח שכרומוזומים מסויימים אצלו עשויים כנראה מבשר של לובסטר, ואני הזמנתי לי 400 גרם של פילה בקר מידיום רייר. ברקע עוד שמעתי אותו עם הסבר מלומד נוסף על  הבייבי שרימפס ותורת הקוואנטים. הזמנתי לו מנת אנטרקוט - "מעגלת החיתוך", הם קוראים לזה בראנץ'.

עשר דקות חלפו. המוח שלי מנופח מהתזה ההזויה הזו. ידעתם שמוצא האדם מהקלמארי? אני משווע לסטייקים שיגיעו, בתקווה שמרוב דיבורים על דגים ייצא לו החשק מהנתח שלו ואני אוכל לפרק את שניהם לבד. קיבלתי את פילה הבקר שלי אדום-אדום באמצע ועסיסי בטירוף. לפילה של הראנץ' טעם בשרי בצורה שקשה לתאר, מה שגורם לי להניח שבארצות הברית מאכילים את הבקר בהמבורגר. בצד הוגשו חלת בצל שווה, סלט ירקות ותפוח אדמה אפוי. חגיגה. שני מלצרים מגיחים עם הפקה שלמה של מגש, קרש וסכינים ועיני הסובבים ממוקדות בנו. "מעגלת החיתוך", זוכרים? מתחת למכסה מתגלה עדר בקר קטן. גיל מקבל נתח מכובד לצלחת, והתיאוריות? נדמו. האנטרקוט שלו הוא אחד השווים, ואני לא טומן ידי בצלחת. בעצם כן טומן, בצלחת שלו.

ויתרנו על קינוחים אחרי השחיתות הזו. כבר חצי שעה אני לא שומע מילה על פירות ים ומברך את אלוהי הבקר על כל שניה. יצאנו מבסוטים. גיל מהורהר בצורה מעוררת חשד. בדרך למלון הוא שואל אם ידעתי שיש רק מאית אחוז באוכלוסיה שיכולים לעבור מקבוצה אחת לשניה בעקבות מיצרף גנטי ייחודי, ולא תאמינו מי נמנה על הקבוצה המצומצמת והייחודית הזאת... ניחשתם נכון.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי