פ-רול-נטין

בשעת ליל מוקדמת יצאנו ממשרדנו החתיך לכיוון דרום תל אביב, בעודנו מורעבים ויבשים. זה יכול היה להיות פשוט כמו שזה נשמע, לולא היה מדובר ביום הכי גשום וקר בשנה (טוב, זה לא קשה לאור המשקעים העלובים של החורף הנוכחי). לשכונת פלורנטין, אם כן, הגענו מחופשים למטלית רצפה משומשת שהונחה בטעות בפריזר. אבל גשם זה ברכה, כמו שאומרים אצלנו. גם ילדים, לא?

מרגע שנכנסנו ל"יוקו", הסושי בר החדש והצעיר בשכונה (נולד לפני ארבעה חודשים), הכל הפך להיות הרבה יותר פשוט. חשבנו שיוקו נקרא, מן הסתם, על שם היפנית הכי ניו יורקרית בעולם, הלא היא יוקו אונו. משום מה, על אף היות דמותה לחלוטין שנויה במחלוקת (קראתי איפשהו שהמשילו אותה לגמל שלמה, שכן כמוהו, גם היא חיה על חיפושיות מתות), שמה מתנוסס כיום על שלטיהן של לא מעט סושיות בארץ (טוב, היא בטח ממש אוהבת סושי). בקיצור ולעניין, לא יוקו אונו ולא נעליים, המקום נקרא על שם "ידידה טובה של ההורים שלי", לדברי כפיר, הבעלים. בכל מקרה, גם תושבי השכונה המרושלת-אך מקסימה הזו נהנים בחודשים האחרונים מגלגולים מזן קצת אחר מזה שהורגלו בו (והכוונה היא לא למלוואח הממולא שהתמקם ברחוב).

בחרנו להתאשפז על אחד מכיסאות הבר, אותו עיטרה קולקציית טיפוסים צבעוניים. יוקו הוא מקום קטנטן, כל כולו בר, והוא מעוצב בפשטות מינימלית ונקייה. אל חשש - על אף האסטטיקה היפנית, האווירה הפלורנטינית נשמרת, בעזרתם האדיבה של הצוות הסימפטי והפסקול מבית היוצר של מוש בן ארי, מוקי ושאר עוטי השרוואלים. בבר עצמו מגולגלים מגוון סוגי הסושי, לעיניהם האדמומיות של הלקוחות. הסושי ביוקו הוא במתכונת הרכבה עצמית; התפריט מתומחר (בצניעות רבה, יש לציין) לפי סוגי הסושי השונים (פוטומאקי, מאקי, ניגירי, קונוסים ועוד), ומציע מגוון אפשרויות למילויים: דגים כמו סלמון, טונה אדומה וסי בס, פירות ים כמו שרימפס בטמפורה ובצ'ויה, צלופח ובשר סרטנים אמיתי, ומגוון ירקות (ואפילו פירות) – דלעת, מנגו, אספרגוס, בטטה, זוקיני, שיטאקי, פורטבלו ועוד.

בשביל להפשיר במהירות פצחנו בשני מרקים – מרק מיסו קלאסי עם קוביות טופו ואצות, ומרק בטטה עם ג'ינג'ר וחלב קוקוס. שניהם היו טעימים ואפקטיביים. המשכנו עם פוטומאקי שמולא בטונה אדומה, פטריות שיטאקי ומלפפון וניכרה בו טריות חומרי הגלם. המשכנו עם רול שטמן בחובו צלופח, מנגו ועירית, והתחלנו להירגע. שטפנו את הגרון עם שני בקבוקים של בירה "אסהי" היפנית והיבשה, ועברנו לרול פיקנטי ומיוחד שמולא במלפפונים ובבשר סרטנים מתובל בצ'ילי מתוק, גמבה קצוצה והרבה פלפל גרוס. הסושימן שלנו הבין שאנחנו סאקרים של חידושים ואיתגר אותנו בשאלת ה"תרצו לנסות משהו מיוחד". הנהנו נמרצות ונעתרנו בשמחה לרול שגולגל עם טופו, מלפפון, גזר, אושינקו (צנון יפני מוחמץ) ובצל ירוק (לא טעיתם, אכן אין פה אורז), צופה בבלילת טמפורה ועבר טבילה קצרה בשמן עמוק. את הרול הקריספי טבלנו במטבל שהגיח לצדו, על בסיס צ'ילי מתוק והרבה חריף. היה מעניין. 

הסושימן, שכבר הפך לסחבק עם הזמן, סיפר שהתפריט עומד להתרחב עם מנות נוספות ומתוחכמות כמו כדורי שרימפס מטוגנים ברוטב איולי, מעין פלאפל משוכלל, אינרי טרטר טונה ואינרי צלופח, טבעות קלמארי מטוגנות, סלט הדרים ושורשים בויניגרט אסיאתי ושרימפס מצופה בשר סרטנים. גם את אגף הקינוחים, שעמד מיותם עד כה, יאכלסו בננה ותפוח מטוגנים.

לסיכום, פלורנטין, האחות החורגת של נווה צדק (שיום אחד, אם ירצה חולדאי, גם תהיה יפה כמוה), התברכה סוף-סוף בסושיה ראויה לשמה. ואם במקרה אתם יכולים להרשות לעצמכם דירה במחירים המופקעים שמחוץ לשכונה – אז יש אפילו משלוחים.

*הכותבת היתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי