חמה על הירח

זה מה שקורה כשנותנים לקיבות פתחון פה. הולכים לקראתן, מתחשבים, מפנקים.
שלישי בערב והקיבה שלי כועסת. מאד. מה זה כועסת, מאז שאכלתי פלאפל בגריז באלנבי, הקטנה הזו לא התנפלה עליי ככה. זה התחיל מרמזים דקיקים סטייל "את לא מתייחסת אליי משהו היום", המשיך בניג'וסים חסרי טקט ועבר לפסים אלימים, קריאות חמס ואיומים בפנייה ליצחק קדמן בטענה על הזנחה פושעת של חסרי ישע. צודקת. מתברר שאי אפשר להתקיים מקפה, סיגריות, עצבים מרוטים ופיוזים שרופים.

לפני שתתחיל לעכל את שכניה, איבריי הפנימיים, שלחתי יונת דוא"ל לקרן, נציגת הקהילה האוסטרלית הפרטית שלי, שמצדה דיווחה בעצמה על משבר קואליציוני עם הקיבה האישית שלה, ושמחה על ההזדמנות לכפרת עוונות. תוך כמה דקות כבר היינו בדרכנו לרחוב בוגרשוב. היעד: Moon, סושי-בר שוקק חיים וזירה אולטימטיבית למפגשי פסגה אפופי אלכוהול.  

מוּן הוא בעצם לונה פארק לסושי. על מרבית החלל חולש בר צר וארוך הצופה על מסוע (כמו מסוע מזוודות בנמל תעופה) שעליו מונעות צלחות קטנות וצבעוניות שעושות לסועדים עיניים ומחכות לנפשות המורעבות שילקטו אותן. לכל צלחת צבע אחר, שמעיד על המחיר שלה: משובצת ב-12 ₪, ירוקה ב-14 ₪, צהובה ב-19 ₪, וכן הלאה (התקרה: 32 ₪). כך אפשר פשוט להתיישב, לבחור צלחת קוסמת ולהתחיל לטרוף מבלי להתמהמה.

על המסוע יש ייצוג יחסית מינורי של המנות מהתפריט, שעליו מנצחים במיומנות ובזריזות ידיים מעוררת השראה שני שפים יפנים, סובאן וסורין, שעובדים במקום מיום הפתיחה. השניים הולכים לקראת החיך הישראלי שזקוק לריגושים ושכלולים (וגם לא תמיד מסתדר עם בשר דגים נא), ועושים לסושי "שיגועים" עם שלל תוספות קריאטיביות כמו סושים עם בטטה, מנגו, תירס, גבינת שמנת ואפילו עוף.

נחתנו על הירח בשמונה בערב, ואם ניסחף לגמרי עם הדימוי נאמר שהיה "פול מון" (כלומר, לא היה מקום להושיב אנורקטית). למרבה הפוקס, צ'יק צ'ק נמצאו לנו שני מקומות מיותמים במיקום אסטרטגי על הבר, ממש מול הסושימנים. חיש מהר ניגש אלינו זוהר, שהעניק לנו שירות מקצועי ונעים, צמוד אך בלתי דביק. למען הסולידריות עם קרן הזמנתי יין אוסטרלי - שרדונה של די.בי (27 ₪ לכוס). קרן הזמינה קירין, בירה יפנית יבשה וטובה שהוגשה בקפדנות מרשימה עם כוס קפואה.

פתחנו עם מרק מיסו עם טופו (13 ₪) ומרק מיסו עם פירות ים (19 ₪) בכדי לפצוח במגעים ראשונים עם הקיבות האומללות שלנו. שניהם היו ראויים והוגשו כהלכה בקעריות מכוסות, אבל ההמלצה שלי היא דווקא על הגרסה הצמחונית. הגרסה הימית - שכללה בתוכה מולים נטולי צדפה, גמברי וטבעות קלמארי - הייתה קצת אקסטרימית מדי בשבילי בטעמי הים החזקים שלה. 

המשכנו בפריסטייל על המסוע, ופשוט חטפנו מכל הבא ליד. מה היה לנו שם? שני אושי - מעין סנדביצ'י אינסייד אאוט שמבותרים לריבועים - אחד עם סלמון, טונה, ילוטייל, אבוקדו ושומשום (24 ₪) והשני, המכונה "פינק מרטיני" אוכלס באבוקדו, בטטה, סלמון סקין קריספי, סלמון אפוי ופירורי פנקו למעלה (29 ₪), שהוא היהלום לחובבי סושי שנמנעים מדגים נאים; מאקי "ריינבו" אינסייד אאוט עם טונה אדומה ומנגו בפנים ובחוץ, שהיה גם חתיך וגם טעים; ורול עטוף בסלמון, ילוטייל, טונה, אבוקדו וביצי סלמון מתפצפצות, שהיה פשוט נפלא (29). מהתפריט שלפנו טמאקי (קונוס) הנושא את שמו של זוהר וטומן בחובו צלופח, סלמון סקין, אבוקדו ורוטב טריאקי (27 ₪).

קינחנו עם יקיטורי כבד אווז (39 ₪) ברוטב טריאקי מצומצם ומתוק ובעיטור שומשום, שהוגש עם אורז לבן בצד. הזמנו קנקן תה ירוק "אגדות" בניחוח הדרים (14 ₪), והרמנו דגל לבן בכניעה. לרגע היה נדמה לנו שהצלחנו להשתיק את הקיבה הקנטרנית ולסתום לה את הפה, אך לפתע היא החלה לעשות קולות מחאה מטרידים, די לפיטום, תנו לקיבות לחיות וכאלה. עזבנו אותה ברחוב והלכנו הביתה.

*הכותבת היתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי