עוד באירופה היא היתה סקפטית

"אם רק היינו אירופה". זה משפט שעולה ביותר מידי הזדמנויות ומשאיר אותנו ממורמרים על כך שארבע שעות טיסה (וכ-400$) מכאן חיים אנשים שיודעים איך לעשות תרבות. יש להם מטרו, מכוניות גרמניות מבריקות ויש להם תרבות שתייה שנותנת להם לגיטימציה לקום בבוקר, ללכת לעבודה ואז – בעודם עדיין מצונפים בחליפות אלגנטיות, לצאת מהמשרד חמושים ב- iPod המתוחכם שלהם ולגשת לבר השכונתי עם כמה חברים ולשתות את נשמתם תוך שהם סועדים מזון קונטיננטלי. אצלנו המצב שונה; הדבר הכי קרוב שנדע אי פעם על רכבת תחתית הוא הניחוש של 'כמה קטלני פיגוע תת קרקעי יכול להיות', המכוניות שלנו הן לרוב מתוצרת יפנית וצבען דהוי מאבק, ותרבות השתייה שלנו מתחילה בשעה 22:00 ונגמרת איפה שהכבד שלנו נגמר – אחרי שני צ'ייסרים של וויסקי ובלי שום קשר למזון. הוכחה למרחק, לא רק הפיזי, אלא גם התרבותי שלנו מאירופה, הוא הסיפור שמאחורי מתחם השף ניר צוק שביפו.

בתוך המתחם, אחד מהיפים שאי פעם נבנו ונוצלו כהלכה בישראל, נפתחו עם השנים שתי מסעדות שף – נועה וקורדליה. בזמן שאנשי החזון שמאחורי המתחם חשבו שיש סיכוי כלשהו לסממנים אירופאים בלב כור ההיתוך שבין ישראלים וערבים, הם חשבו על אחות צעירה של השתיים, ופתחו את הג'אפה-בר, מקום שהמטרה הראשונית שלו הייתה לספק אלכוהול למי שמתעתד לסעוד בנועה או בקורדליה, אך מכיוון שאנחנו, ממש כמו המתחם שבו הג'אפה נמצא, מזכירים פחות קערת מולים ויותר קערת חומוס, הרעיון הקונטיננטלי המבריק הזה לא ממש עבד והג'אפה הפך למקום עצמאי, עם תפריט עשיר ואופי ייחודי משלו.

למרות הכל, כשנכנסים לג'אפה, התחושה האירופאית לרגע מחלחלת. הוא ממוקם במה שנראה כמו האנגר עתיק בעל תקרות גבוהות, כמעט ממלאות יראה, שנברשת מפוארת (הנה שמות עצם ותואר שלא יוצא להשתמש בהם במדינת החומוס) מפרידה בין הג'אפה לבין האבק היפואי הסטנדרטי ונותנת לו מראה שמשלב, ממש כמו האוכל שהם מגישים, בין מה שהיינו רוצים להיות, לבין מה שלטוב ולרע – אנחנו כבר. מגוון המנות שטעמנו, סמדר ואני, משקף בצורה הטובה ביותר את כוונתי; מצד אחד - טחינה אדומה שמונחת על גבינת פטה ומצע עגבניות, מנה שחובה לטעום את כל השכבות שלה יחד בשביל שניתן יהיה להבין כמה היא קרובה לשלמות של שילובי טעמים שכולם מן הטבע, ולבנה עם עגבניות קצוצות, בצל, שום ושמן זית, שהיתה יותר ממצוינת. מצד שני – שרימפסים מעושנים (אללי! פעם ראשונה שטעמתי דבר כזה אלוהי) בחמאת כמון; סלט קיסר; קרפצ'יו טלה עם שמן זית, רוזמרין ומלח גס, שגרם לי לאבד עשתונות; רביולי בטטה בחמאת מרווה; נקניקיות עגל וסלאמי מעושן עם כרוב על מצע אורז, שהיה הולך מעולה עם בירה אילולא כבר הייתי שקועה בכוס היין האדום הנפלאה שלי, שקיבלתי הסברים אודותיה בדבקות שלא הייתה מביישת מורה לפיסיקת קוואנטים (ושהגיעה אחרי כוס דובונה משכרת במיוחד). כל אלה יצרו תמהיל צברי-ים תיכוני-גרמני-איטלקי-צרפתי-אמריקאי משובח שהשאיר אותנו מבושמות ונתונות לחסדי הנוף הפנימי ההרמוני, השירות המגניב והנינוח, המוזיקה הכיפית עם היציאות הנוסטלגיות ושלל הטעמים שעברו לנו בפה ושלא השאירו מילימטר ריבועי של מקום לתלונות.

אבל, כמו שלכל סיפור יש מוסר השכל, לכל חוויה יש סוף צפוי. בשלב מסוים נכנענו למיקום שלנו על פני הפלנטה והיינו מוכנות לצ'ייסר הוויסקי הרגיל של בילוי ישראלי טיפוסי. בושמילס הוחלק לגרון, והופ! אנחנו בחזרה בתל אביב, וכבר בדרך לעוד בר – מאלה שאין בהם תפריט או התמחות, או יופי פנימי, או חווייתיות או אופי. מה לעשות, הרגלים רעים הם אלה שהכי קשה לשבור. והרגלים טובים? הם נוצרים ממה שמשאיר לנו טעם של עוד. בדיוק כמו הג'אפה ומגוון הטעמים שנצרבו לנו בזיכרון.

*הכותבת היתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי