קפה עם בשר

סקרלט אוהרה אמרה ב'חלף עם הרוח' שאפשר לקחת ממנה הרבה, אבל לא את האדמה שלה. אף פעם לא ממש הבנתי את הנאמנות הגבוהה לאדמה, אבל ניחא. אני למשל, נאמנה לבשר שלי. חברים צוחקים עלי שכשאני שוכבת במיטה נחה לידי פרה ואני מנשנשת ממנה קצת כל לילה. לא בדיוק מעורר תיאבון, ואפילו די מגעיל, אבל זאת הסטיגמה שנחה עלי, והיא אפילו מוצדקת; כמעט תמיד מתחשק לי בשר אדום, אני יכולה לספור בקפדנות על יד אחת את הסטייקים המושלמים שאכלתי בחיי, ואם יש דבר שקיבלתי מהמשפחה הוא לדעת לזהות סטייק טוב.

זאת הסיבה שכשהגענו, חברתי ואני, לקפה טאטי – והסתכלנו בתפריט בתקווה למצוא מזור לרצונות הבהמיים של שתינו (על אף ששלי בהרבה יותר. זוכרים את הפרה?), התעלמנו מנתח האנטריקוט שהוצע בתפריט ומיד קיבלתי את הצעתה של המלצרית, שסיפרה שמנת היום היא סינטה. הזמנתי. יש איזושהי אשליה שניתן למצוא היום הכל בבתי קפה - פתאום כל מקום קטן שבעבר מכר רק אספרסו וסנדוויצ'ים יודע להגיש גם שרימפסים ומולים, ובסך הכל קיים חוסר אוריינטציה במסעדות שלא יודעות איך להגדיר את עצמן. מזה חששתי מעט בטאטי. מהמילה "קפה" בשם המקום שהתלוותה עם הזמנת נתחי הסינטה. "נו טוב", ניחמתי את עצמי, "מקסימום יהיה אחלה קפה בסוף".

למנה ראשונה הזמנו פוקצ'ה עם טאפאסים שכללו חצילים קלויים ביוגורט (שהיו מתובלים טוב מאוד); גוואקמולי (שהיה מלא בכוסברה, לימון ובצל – כמו שצריך. לא בטוח שככה זה במקסיקו, אבל זאת בדיוק הדרך שבה אני אוהבת גוואקמולי); עוף בקארי (שהגיע כממרח ולא ממש הורגש בו הקארי); ופלאפל בטחינה (שהיה אשכנזי. לא שיש משהו לא בסדר עם זה).

כוס היין האדום חיכתה כבר על השולחן רגע לפני שהגיעה המנה עליה לקחתי סיכון – סינטה - שהזמנתי מדיום רייר, כרגיל, על מצע של פירה. בפירה לא ממש נגעתי והוא לא היה נחוץ כלל, כי הבשר והיין עשו את עבודתם נאמנה. חברתי לקחה סטייק סלמון על מצע שעועית ירוקה ורוטב יוגורט. הדג היה לא רע בכלל, וכשנאלצתי להכריע בנושא הסטייק – הודיתי שטעים לי, הרבה מעבר לחששות של "כן בית קפה, לא בית קפה, התמחויות" ושות'. והחשוב מכולם – הם קלעו בול למידת העשייה שבה אני אוהבת את הפרה שלי.

אחרי הכל, בטאטי אין תחושה של מסעדה, אלא יותר של בית קפה, וזה למרות התפריט הבשרי היחסית מגוון. האמת, טוב שכך, כי כשהגיע שלב הקינוח וציפינו למבחר הרגיל של סופלה שוקולד, פאי תפוחים וקרם ברולה, נדהמנו (ולטובה) כששמענו את המלצרית אומרת: "סופלה שוקולד לבן, ממולא בשוקולד לבן חם ובפירות יער ומוגש לצד סורבה פירות יער". "את זה אני רוצה"! אמרתי נחרצות, והסופלה היה שווה את זה. הוא היה קצת יותר ונילי בטעמו מאשר שוקולד לבן, אבל השילוב עם האוכמניות שבמרכז יחד עם הסורבה, שהזכיר לי בעיקר קסיס, הפך אותו לקינוח חלומי. אבל בינינו, בסופו של יום – עזבו הכל - פשוט אל תגעו לי בבשר.

*הכותבת היתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי