האנטומיה של אדיסון

אדיסון הוא שם של אחת מהדמויות הפיקנטיות בסדרה "האנטומיה של גריי". להבהרה - אם אתם לא צופי ערוץ E אדוקים, או אם אתם מנויים לכבלים ולא ללוויין, או אם אתם פשוט מעדיפים להיחשף לטלוויזיה איכותית, אין סיבה שתכירו את אדיסון שפרד. אני, בגלל שאני לא אף אחת מכל אלה, מוצאת את עצמי בכל יום שלישי מחכה למנת הטראש הבאה שאקבל מהדמויות האטרקטיביות שמתרוצצות על המסך ונתקלות בסיטואציות רפואיות לא אמינות בעליל, שבדרך כלל קשורות בצורה זו או אחרת לסקס. הבעייתיות בדמות של אדיסון שפרד (למי שצריך הסבר – אדיסון היא אשתו של גבר חלומותיה של מרדית, הדמות הראשית, שבגדה בו בעבר עם חברו הטוב ביותר ועכשיו מנסה לשקם איתו את נישואיה. מקרה פשוט, כפי שניתן להבין) נעוצה בכך שמרושם ראשוני תהיו בטוחים שהיא כלבה מרושעת, ולאחר כמה מפגשים יתקלפו להן הדעות הקדומות ותתאהבו בה לחלוטין. כזאת היא אדיסון. במקרה של ליל אמש, אדיסון היא פחות דמות טלוויזיונית ויותר מסעדה שיושבת בקצה הירוק של רחוב אחוזה ברעננה.

עכשיו, הייתה סיבה לכל ההקדמה הפומפוזית וחסרת ההיגיון של הטקסט הזה. אדיסון, ממבט ראשון, לא נראתה לי כמו מקום שאוכל ליהנות בו. המוזיקה הייתה מעט חזקה ולא לטעמי (אז החלטנו לשבת בחוץ), והמקום נמצא בלב מתחם מסעדות הומה (אז קצת התבאסנו לשבת בחוץ). אבל ממש כמו חוויית הצפייה שתיארתי כאן, בסוף הערב הייתי מאושרת, בין אם זה היה בגלל היין, האוכל, או בין אם מדובר היה בחברה (אחיות זה ה-דבר עכשיו. אם יוצא לכן לבלות ערב איכותי ביחד, לכו על זה), או אולי זה היה צוות העובדים שדי כרכר סביבנו ודאג שלא נהיה דבר מלבד נינוחות. אני אישית מהמרת על שילוב בין כל אלה.

אם תשאלו את אחותי – היא תגיד שזה הסביצ'ה מוסר (ואז, אגב, תוכלו לשאול גם את המלצרים ששמעו מפיה כעשרים פעם עד כמה הוא היה טעים ועשיר וללא רבב. גם הם יגידו שזה היה הסביצ'ה), שאכן היה מושלם. הוא הונח על מצע של קרפצ'יו סלק (למרות שלדעתי מישהו צריך למגר את מושג הקרפצ'יו בכל הקשור לירקות. זה סוג של החייאת הירקות, אם חושבים על זה. ממש כמו להגיד 'פילה תפוז') והיה בו שילוב של חציל מעושן ואבוקדו עם תערובת הדגים הקצוצים והירקות שיצרו את הטעם המושלם. מנהל המקום הסביר לנו אחרי זה שסוד הסביצ'ה שלהם טמון בכך שאת הדגים הם מביאים לשם טריים מדי יום. את הסביצ'ה מוסר אכלנו לצד טבעות קלמארי מטוגן באיולי פלפלים ואיולי ווסאבי, מנה שהייתה נחמדה, ותוך כדי התחלנו לשפוך לגרוננו כוסות של פטיט קסטל, שהומלץ לנו בחום על ידי המלצרית מבין היינות האדומים, ובאמת סיפק את ההבטחה (וגם גרם לאפקט ה"יוצא סוד" במשך הערב).

אז התחילו להרעיף עלינו מנות ראשונות נוספות כמו פטה כבד לצד ריבת בצל מצוינת (את הפטה לא טעמתי בגלל שריטה שלא מאפשרת לי לאכול איברים פנימיים, אבל אחותי גלגלה את עיניה מאושר) ופיתה דרוזית ממולאת בחציל קלוי, צנוברים ובשר טלה מכוסה ביוגורט שהייתה מעולה. בשלב שבו כבר רצינו להזמין מנה עיקרית פעל חוק הטבע הטיפשי הזה שקשור לקיבה ולקיבולת האישית שלנו, ופשוט התמלאנו. אבל לא ויתרנו והזמנו גם שרימפס בחמאה, שום, יין לבן, עגבניות וניוקי. מהמנה הזאת קצת חששתי, אבל כשהיא הגיעה, גיליתי שהעגבניות נמצאות במינון מושלם ולא משתלטות, ושהניוקי, על אף כבדותו הידועה, נמצא בכמות קטנה ומתאימה. תיבול החמאה והשום היה מושלם. גם המוזיקה הייתה ממש נעימה לי באותו הרגע, וקלטתי שאדיסון המסעדה, ממש כמו אדיסון הדמות, הצליחה לשבות אותי.

*הכותבת היתה אורחת המסעדה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי