שלל שרב

נדמה שביום רביעי נשברו כל השיאים בתל אביב של סוף אוגוסט. השילוב המנצח של 50 מעלות בצל ו-117 אחוזי לחות יוצר תחושת חמימות נעימה. הוסיפו את הדוחק הרגיל, הפיח התמידי באוויר, דמיינו עצמכם תקועים שוב בפקק ו.... כמובן... הלך המזגן. פתחתי את החלון והתפללתי לאוטובוס שיעבור לידי, רק כדי להצטנן קלות ממשב הגזים שייפלט לו מהאגזוז. ולחשוב שבמקום אחר בעולם עומד עכשיו מישהו, ואשכרה משלם ממיטב כספו כדי להיכנס לסאונת אדים. הסיוט הסתיים, ואפילו מצאתי חניה ליד העבודה רק ב-40 דקות. אין ספק, יום המזל שלי. לפני שמדומם מנוע, מגיף את החלונות כדי לגלות שהמזגן חזר לעבוד בלי ששמתי לב.  

צהריים. בשיגרה הייתי צועד לאחת ממסעדות הרחוב להשביע בה את רעבוני, אלא שאין מדובר ביום שגרתי. באקט ילדותי משהו מחליט לנצל את פרפורי החיים של המזגן שחזר מן השאול ונכנס שוב לקופסה הלוהטת. אם כבר חום של בומביי בחוץ אז למה בעצם לא לזרום איתו עד הסוף? אוסף את שירן היפה ואנחנו בדרך לטנדורי בפיתוח.

פחות מרבע שעת נסיעה ונדמה שנחתנו על סט צילומים באמצע בוליווד. המלצריות, וגם המלצרים, עוטים על עצמם סרי למרות החום המהביל שבחוץ. מוזיקת הרקע הודית אותנטית כמו גם העיצוב, ואם בכך אין די, כדי להשלים את החוויה, כדאי שתתחילו להשחיז את האנגלית שלכם כי באף שפה אחרת לא יבינו אתכם בטנדורי. ובעצם גם באנגלית לא ממש. כך התפתח לו שיח אילמים מרתק של אנגלית משפטית אקדמית מצד שותפתי לארוחה, אל מול אנגלית הודית עם למ"ד במקום רי"ש וים של מילים לא מזוהות מצד המלצר החייכן. אני, שלא הבנתי מילה, לא מזו ולא מזה, המתנתי חסר אונים אך מחוייך לראות מה תלד השיחה ההזויה. הדבר היחיד שנראה בטוח הוא שבשר פרה לא יגיע לשולחן. חוץ מזה לשנינו אין ממש מושג מה עומד לקרות.

ואז זה קרה. זה התחיל בפניני טנדורי, קערה גדושה בירקות מטוגנים ובטוגני בשר מעולים; בסלט דלהי ירוק מקושט בגזר ובחטיפי חומוס כתומים; ברהיטה, מטבל יוגורט ומלפפונים, שלצידו צ'טני, ריבת מנגו מתוקה והמשיך בדאהל מקאני - קדרת עדשים שחורות; בפלאק פאניר - תבשיל תרד גבינה; בצ'יקן מקאני - עוף ברוטב עגבניות מתקתק; בירקות בחלב קוקוס; במגש בשרים מיקס גריל עם קבבים היסטריים מבשר טלה, עוף נמס (ולא מהחום שבחוץ) וסטייקים של כבש; מנת אורז עם ירקות אדירה, ובצד איך לא, שני סוגי לחם הודי שהשנייה יצאו מהאש, ומגוון מטבלים מיוחדים. ארוחה שבקלילות הייתה יכולה להשביע אוגדת שיריון קטנה. אף פעם לא דימיינתי שאוכל להנות כל כך מהעובדה שהמלצר לא הבין מילה ממה שאמרתי.

בלב המסעדה ניצב שולחן (הודי כמובן) העמוס בכל הדברים הללו ובנוספים. אם הינו מקדימים מעט נראה שהיינו זוכים לקחת לעצמנו. במחשבה שנייה, אם היינו מריצים לשולחן את אותה כמות נראה שהיינו מסיימים עם שברי מאמץ ברגליים.

את הארוחה ליוו לאסי ורוד מזעפרן ולאסי כתום ממנגו, שתי כוסות יין אדום של הר חרמון, והחיוך ההודי של רינה פושקרנה, הנודדת משולחן לשולחן לוודא שהכל בסדר. יותר בסדר מזה לא יכול להיות. שנינו מפוצצים ומרוחים על הכיסא חסרי נשימה ומאותגרי תנועה. שירן לא מצליחה לחשוב על דבר פרט לזכרונות הטיול בהודו מהעבר הלא רחוק. אני לא מצליח לחשוב על דבר פרט לקינוח מהעתיד המאד קרוב. דקה חלפה ומולנו נחתו  שני כדורי גולב ג'אמון ישירות מדלהי. אכלת חצי כדור ואתה מסתכן במנת יתר של גלוקוז. אכלת שלם, כדאי מאד שיהיה לך מזרק אינסולין בהישג יד. זוגתי לארוחה החליטה שהעניין חלבי לה מידי אחרי דקדנס הבשרים שקדם, ובתעוזה הרואית מוותרת על התענוג. אז טחנתי את שניהם לבד. אין מילים. אין גם אויר. אין בעצם כלום חוץ מעצב שהחוויה הזו הסתיימה ושצריך לחזור לארץ.

חזרה לכבשן שבחוץ. המזגן באוטו פועל טוב מתמיד למרבה ההפתעה, ושירן נרדמת עוד לפני שסגרה את הדלת. מעיר אותה כשמגיעים ונפרדים לשלום עד לטיול הבא.

*הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי