ציירי לך שפם

ביום ההולדת האחרון שלי שוגרתי לנופש באנטליה. ים, שמש ואוכל אוריינטלי, זה היה התכנון. מיד עם הנחיתה הכריז הבנזוג ש"עבדו עלינו - הגענו לנתניה". בעיני רוחו אנטליה נראתה די דומה לעיירה המקומית הציורית, אבל על אף הנחרצות, בסופו של טיול, ממש שעה לפני הטיסה חזרה ארצה, אכלנו את אחת הארוחות היותר קסומות ואותנטיות בחיינו הקצרים. במרינה של העיר, לצד סירת עץ שבורה, על שרפרפים מטונפים, ישבנו ואכלנו בתאווה דגים טריים שדגנו במו כישרוננו יום קודם לכן. גונאי הדייג עמד, נפנף, צלה והגיש עם סלט קצוץ והרבה התרגשות. שמרנו לו חסד נעורים טורקי אורגינל.

לא נעים להגיד, אבל האוכל הטורקי הוא לא הילד הכי מקובל בכיתה, כלומר בישראל. אמנם הסלט הטורקי והשווארמה הפכו לדיירי קבע בתפריט הישראלי, אך מסעדות טורקיות לא תקעו יתד של ממש במפה המקומית. זאת אומרת, עד שהגיעה פאשה, לפני כשנתיים בקירוב, הכתה שורשים ירושלמיים ברחוב הארבעה ועשתה תיקון עוולות למדינת הברזים. אמנם האוכל שמגישים שם הוא לא בדיוק טורקי, אלא עם טוויסט אורפלי (אורפלה היא עיר על גבול טורקיה וסוריה), שהשד יודע מה ההבדל, אבל חפיף. זה טעים לאללה.

קצת מצחיק להיזכר שכבר היה פה פעם פאשה טורקי אחד - הגנרל ג'מל פאשה, שגילח את תל אביב מתושביה היהודים לתקופה של שמונה חודשים (!) בשנת 1917. ובכן, פאשה נטמעה היטב בעיר, ויצרה אפקט הפוך: תור ארוך ודקורטיבי משתרך ברחוב, המסעדה הומה אדם ומאוכלסת מקיר לקיר מרבית שעות היום. בצהריים עובדי הסביבה מתנקזים לשם לארוחות עסקיות, ובערב הפך המקום לאופציה לילית רלוונטית בעליל. סוג של כיבוש טורקי מודרני. "פאשה", אגב, זה גם סוג של כינוי חיבה בטורקית, סטייל מאמי.

לעומת בסיס האם הירושלמי והוותיק, השיבוט התל אביבי משמעותית גדול יותר, ומעוצב בקווים נקיים ובהירים עם מוטיבים אתניים כמו צילומים של כל מיני דודים טורקיים חביבים ששולחים מבטים מצועפים מהקירות וצופים בכם לועסים. הטאבון, ללא ספק, גונב את השואו בהיכל הטורקי הזה: חסון ונחוש הוא מטיל אל העולם מאות פיתות ריחניות ולחמאג'ונים (מעין פיצה טורקית עם בשר טחון) קטנים ושובבים העתידים להיקטל בדמי ימיהם תוך דקות ספורות בלועם הנמרצת של הסועדים, וללכת לעולם שכולו טוב.

הצמחתי שפם סמלי והתיישבתי עם יוני, סועד ממולח, שהגיע כשיר להסתערות קולוסאלית על מזון באשר הוא. הזרמנו לשולחן כמויות נכבדות של וודקה סטוליצ'יניה קריסטל עם סודה ולימון, ופצחנו בקרב. אכלנו סוג'וק טורקי – פרוסות נקניק צרובות על הגריל שקיבלו שפריץ של לימון והוגשו עם סלט ירוק – מנה כיפית ומעולה לליווי אלכוהולי (28 ₪), סלט עלים, עגבניות וזיתים ברוטב טחינה וג'ינג'ר שהיה יציאה חיובית (28 ₪) וחציל בלאדי בגריל, עם עגבניות, שמן זית, טחינה ופטרוזיליה (32 ₪) לכאורה מדובר במנה פשוטה, אך הביצוע בפאשה מתעלה לדרגת שיחוק רציני. כמנות עיקריות הזמנו סטייק פרגית בפיסטוק שמי וקשיו (52 ₪), שהגיע מגולגל כרולדות קטנות, ומדליוני פילה בקר (74 ₪), שנהנו מתיבול עדין מאוד עם נגיעת יין אדום, וצלייה שהותירה אותם עסיסיים ורכים. אחרי שהמלצרית המקסימה שלנו גוללה בפנינו את תפריט הקינוחים, הודענו לה שבחפץ לב היינו אוכלים גלידת וניל עם שבבי חלבה וסילאן, לולא הוכרענו סופית על ידי השובע. בפעם הבאה, כמו שאומרים.

כאמור, המסעדה מציעה ארוחות עסקיות משתלמות ביותר בכל יום בין השעות 12:00 ל-17:00, שכוללות מבחר סלטים ולחם הבית, מנה ראשונה ומנה עיקרית ועולות בין 42-52 ₪.

*הכותבת היתה אורחת המסעדה. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי