חמישי בערב. אחי גיל ואני מחליטים להזיז את הדרינק שפותח את הסופ"ש לירושלים ולהשתחרר למספר שעות מהדוחק התל אביבי. הנסיעה הלילית מפתחת בנו רעב. ככל שנוקפים הקילומטרים מיטשטש הגבול הדק בין נסיעה שתכליתה אלכוהול לכזו שתכליתה זלילה חסרת מעצורים. באיזור סיבוב מוצא התקבלה ההחלטה, לשלב. נחתנו בצ'לו. איטלקית גורמה פיצפונת ברחוב בן סירה.
שישה אולי שבעה שולחנות בסה"כ יש בצ'לו, הרבה אוכל איכותי, שני מלצרים ומאסטרו אחד, כבר 14 שנה. כדי לחדד את בלוטות הטעם לפני שנגיע לעיקר, חזרנו לרגע אל המטרה המקורית לשמה התכנסנו וביקשנו להתחיל בשתי כוסות יין הבית. קיאנטי פרסקובאלדי משובח. חמצמץ, עדין ואיכותי המצדיק את המיתוס שדבק באיזור גידול הסנג'ובזה הזה שבין פירנצה לסיינה. הבכור פתח במיניסטרונה מהביל ועשיר בנסיון למזער את עוצמת כאב הגרון המלווה אותו בשלושים השנים האחרונות. אחי בילה, במסגרת עבודתו, מעבר לים מספר פעמים שלא היה מבייש קברניט ותיק באל על. הסטנדרטיים הקולינריים שלו, גבוהים בהתאם. במיוחד כשמדובר במסעדות מהסוג שמתיימר לשוות תחושת חו"ל אירופאית. המינסטרונה עבר. כאב הגרון לא.
מזווית עינו קולט המלצר שכוס היין התרוקנה ועט לעברי בבקבוק שלוף "כנהוג באיטליה", כך לדברי הבכור המנוסה. אחרי סיבוב יין נוסף ולא לפני שסיימתי את מנת רביולי הסרטנים בשמנת המצוינת שהזמנתי כפתיח, התפנינו למנות העיקריות. בהמלצת המלצר הזמנו את מנות הדגל, מדליוני עגל חלב ברוטב שמנת פטריות, ופילה עגל ברוטב שמנת ערמונים. אני את הפילה ואחי את המדליונים, כך בתכנון. בפועל הבכור יטעם משתיהן, ובלי להתבלבל יאמץ את מה שיאהב יותר. אם יתמזל מזלי לא תהיה זו המנה שלי כך שלא ארגיש מנושל. אחרי סיבוב שלישי של הקיאנטי הממכר הגיעו העיקריות לשולחננו. לצידן סלט אורוגולה ושרי. צורת ההגשה, הרשמיות המחייבת, הרצינות התהומית בה מטופל האוכל, הצ'לו המתנגן ברקע בכדי להצדיק את השם, מסוג הדברים המאד לא שכיחים במקומותינו, וחבל. הבכור היטיב לתאר זאת בדימוי מעולם ההייטק אותו הוא חי: "בדיוק המקום שתיקח אליו את המנכ"ל שהזמנת לפגישה, אם אתה לא רוצה לקחת שום סיכון שפאדיחה בארוחה תכשיל לך עיסקת ענק". שיהיה.
המדליונים, תענוג. לא היו הרבה כאלה, אך אלה שהיו בהחלט ראויים ל-82 השקלים שתשלמו עבורם. הפילה, ענק. לא בגודל כמו בטעם. הוזמן מידיום והגיע מידיום. נימוח בפה, מתקתק משמנת ומסתנכרן בהרמוניה מושלמת עם טאץ' הערמונים שברוטב. סימפוניה. שווק על ידי המלצר כמנת הדגל ולא בכדי. 115 ₪ מהנבונים שתוכלו להשקיע בקולינריה ירושלמית. לצד כל מנה מוגש אנטיפסטי של שעועית ירוקה וחצילים. שתי מנות שבקלות היו גורמות גם לברלוסקוני לחייך.
סיימנו מדושני עונג. לאחר שרוקן את השולחן מצלחות, שלף המלצר את מלקט הפירורים עשוי העץ, וכמו בסצנה הלקוחה מסרט על המאפיה הסיציליאנית, עבר על שולחננו בתנועות יד מיומנות. את הזמנת המנות האחרונות הפקדתי בידי הבכור, מתוקף היותו מחזיק תיק הקינוחים במשפחה. טירמיסו ומוס שוקולד. עד לשלב זה לא התעוררו בנו ספקות לגבי איכויותיה של הקטנטונת הירושלמית הזו. אחרי הטירמיסו האולטימטיבי לעולם גם לא יהיו. הבכור הגדיר זאת כטירמיסו הטוב ביותר שטעם. ממרום 35 שנותיו ומאות טירמיסויים שדחס לתוכן, ההצהרה הזו מקבלת נופך מרשים. חצי הביס שזכיתי לטעום הספיק לי כדי להסכים. המוס, שבנסיבות אחרות היה זוכה בעצמו לדברי הלל החוויר קלות ליד בן דודו הרחוק, למרות שלטעמי לא נפל ממנו בהרבה. 33 ₪ האחד. מאסט.
לסיום נתן לנו המלצר אפשרות לבחור בין ארבעה צ'ייסרים, לקחנו תפוז ודובדבן. מדהים שעד רמת הצ'ייסר, המהווה את המנה האחרי אחרונה, מורגשים ה"הום מייד" וטביעת האצבע של עדי, השף והבעלים.
בראיה לאחור הבנתי למה התכוון אחי. אני לא מנכ"ל ולגמרי לא בתחום ההייטק אבל אחרי ארוחה כזאת, חותם על הכל. בראש ובראשונה על כרטיס. לאיטליה.
*הכותב היה אורח המסעדה
*הכתבה מכילה תוכן שיווקי
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת