בלי פוליטיקה

הזוגית ואני יצאנו לעיר החופים נתניה. האמת, לא הייתי כאן מאז שעודד מכנס היה כדורגלן פעיל. צירפנו אלינו את מ' וד', זוג חברים שגרים באזור ויחדיו דגמנו את הבשורה המרוקאית של מרקש. מסעדה היא סך כל מרכיביה: השירות, העיצוב, האווירה, וכמובן - האוכל. ב"מרקש" רוצים שתיהנו ממטבח מרוקאי אותנטי על כל המשתמע מכך. רוצים שתהיה לכם חוויה מקיפה של טעם, ריח ומראה. המסעדה מעוצבת בתוך חלל מעוגל, מסביבה נחל מפכפך, ואפילו מפל קטן, שנותן תחושה של אלאדין ומשלים את התפאורה האוריינטלית. המארחת, לבושה תלבושת מרוקאית מסורתית, הובילה אותנו לשולחננו.

זו הייתה הפעם הראשונה של ארבעתנו (אשכנזים בני אשכנזים) בהיכל המרוקאי כזה. ההיכרות הכי קרובה שהייתה לי עם אוכל מהסוג הזה הייתה שפעם אכלתי אצל חבר קוסקוס... אולי זה דווקא יתרון, אנחנו לא באים מצוידים במשפטים כמו: "סבתא שלי עושה את זה יותר טוב או חמותי הייתה מתבלת את זה אחרת", אנחנו אפילו לא יודעים איך להגות את שמות המנות האלה: מרק חרירה, בלפגייגע, לחמס בלקרעה, טזין דלג'זאר, לרנמי בלטרפס, לקוק מעמרין!!!

אחרי שהסתנוורנו מהתפריט וקיבלנו הדרכה מפורטת בנוגע לכל מנה ומנה לא יכולנו שלא להרגיש את האותנטיות מחלחלת. זה העיצוב, זה המבטא של בעל הבית, השמות של המאכלים והריח שהחל מתפשט באוויר. לפני שיכולנו להגיד "טנזיה - טאזין דלרנמי בלברקוק" כבר הונחו על השולחן מיני סלטים שמעלים חיוך, קצת סלט גזר, שני סלטי חצילים, סלט תפו"א, סלט שומר מרענן, ומטבוחה אדומה-אדומה. חפנו איש איש בפיתתו המהבילה והראנו לסלטים מה זה אשכנתוזים אסלי!!!

אחרי שמ' צלח בהצלחה את המטבוחה הוא הרגיש אמיץ דיו לבקש את מנת הקציצות ברוטב אדום (חריף). הזוגית הזמינה עוף בזיתים וד' לקחה את מנת הטלה. אני בחרתי במעורב מרוקאי. עד שהגיעו המנות העברנו את הזמן בהשלמת מידע (לא התראינו מאז התיכון), קצת על עסקים עם מ', קצת על המשפחה עם ד', וקצת רכילות עם שניהם. פתאום הגיעו העיקריות, שקט שרר, מתחילים לאכול.

המנות השופעות התחרו ביניהן איזו מעוררת יותר פיתויים וניחוחות של עלי באבא. בלי לחשוב פעמיים הסתערנו כל אחד על מנתו, ביקשנו גם עוד מהסלטים, ואם אפשר אז גם פיתה או שתיים.

מריבה קלה התפתחה בין הזוגית לד' בשאלה האם הטלה טעים יותר מהעוף בזיתים. נרשם תיקו. אני בינתיים התענגתי על המעורב שכלל את כל מה שטוב בבשר כשעושים אותו טעים. מ' אכל ושתה מים, נגס וגמע. מסתבר שהקציצות היו טעימות להפליא, רק שרמת החריפות, כך מסתבר, הייתה קצת גבוהה בשביל הרומני הזה. ניסיתי לחלץ ממנו איזו קציצה אבל הוא נתן לי מבט עצבני, כנראה שהמקום התחיל להשפיע עליו...

אחרי שנגמרו העיקריות וחוסלו הסלטים, יכולנו להרגיש גאים, עכשיו גם אנחנו יודעים מה זה אוכל מרוקאי, גם אנחנו יודעים מה זה טאג'ין וממה עושים קוסקוס, וכשמישהו יספר לנו על העוף בזיתים של דודה שלו נצחק לו בפנים ונגיד לו שאכלנו במרקש.

כדי להשלים את הרפרטואר הזמנו קינוח. הגיעו שלוש צלוחיות, על אחת ריבת צימוקים שחורים, על השנייה ריבת גזר גמדי ובשלישית עוגיות מרוקאיות, הזמנו תה עם נענע והבאנו אותה בפנאן. הריבות היו מעולות, צ'אנקים עבים של צימוקים וגזרים קטנים בכל ביס, מתיקות שבאה על אמת ולא מחומרי טעם וריח. את התה המהביל שהוגש בכוסות קטנות ומעוטרות, שאבנו בהנאה בסחיבות קצרות. המשכנו להתענג עוד מספר דקות מול המפלון השוצף, יצאנו אל האוויר הנתנייתי הבריזתי, הבטנו בסיפוק על המסעדה והסכמנו שהיה "בוט אליז'".

 *הכותב היה אורח המסעדה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי