הו ברזילרה שלי

מי שמכיר אותי יודע שבשבילי טיול לחו"ל זה קודם כל אוכל. לא טרקים, לא מוזיאונים לא בתי מלון מפוארים ולא בחורות יפות. טוב נו, האחרון נתון לויכוח, אבל הנקודה היא שאני מהטיפוסים שכל נסיעה לחו"ל עבורם, היא לפני הכל מסע קולינרי. בשבוע שעבר נסעתי לברזיל. נראה לכם? אבל מי שטייל ביבשת הרחוקה ויצא לו לחוות את מסעדות ה"טנדור ליברה", ודאי יסכים איתי שמהרבה בחינות "פאפאגאיו" היא הכי קרוב שאפשר להגיע לברזיל בלי לצאת מהארץ.

הצפנתי לעבר קניון ארנה שבהרצליה פיתוח, לא לפני שאספתי את מיכל ידידתי לספסל הלימודים. נכנסנו למסעדה ההומה שבקומה השנייה. מתוך התחשבות בבת זוגי לארוחה ואולי קצת מתוך רצון מטופש לחוות את החוויה הדרום אמריקאית כהווייתה, ביקשתי שולחן באזור המעשנים. ואם כבר אותנטיות, אז בלי להתבלבל הזמנו שתי ארוחות צ'ורה עם הרמזור הקטן. כל הבשרים זורמים לשולחן עד שאתה מחליף את האור לאדום. או מאבד את ההכרה. מה שבא קודם.

עוד לפני שהספקנו לומר "ביף דה לומו" מצאנו את עצמנו בוהים בשישיית הסלטים שהוגשו לנו. היכרותי את הגחמות הקולינאריות, שלא לומר את הבררנות ההיסטרית של מי שמולי, גרמה לי להרים גבה לנוכח קצב התרוקנות הסלטים. בלטו בהיעלמותם המהירה סלט הבטטות החם המצוין וסלט העגבניות. גם מתפוחי האדמה האפויים (הכלולים בארוחה), לא נשאר שריד כעבור מספר דקות. בנסיבות אחרות הייתה זו בשבילי עילה מספקת לסיום יחסי הידידות עם מיכל, אלא שכמובטח, מולאו הצלחות מחדש והמשבר ביחסינו נמנע.

נכון, הסלטים והלחם המהביל שהוגש לצידם מילאו קלות את הקיבה המשוועת לבשר, אך לא, אין בי חרטה. יש בכך אמנם חריגה מהמנהג הישראלי הרווח, לשמור מקום לדבר האמיתי, אך מזמן לא היה לי טעים כל כך לחרוג מהמנהג הזה, אז למי אכפת?

הבשרים התחילו לרוץ. אני חושב שאפילו כשניסו לצוד אותם הם לא רצו מהר כל כך. החל בצ'וריסו, הכבד, הלבבות, השוקיים, החזה, הכנפיים, דרך האנטריקוט, הסינטה, האסדו, המולארד, וכלה בקבב בכתף ובסלמון. ואוו, כבר אמרתי?  פרט לכתף הבקר התפלה מעט, שאר הבשרים היו עשויים מעולה. פריצת דרך קולינרית לא נרשמה, אבל העושר, המבחר והמגוון, פשוט חוויה. כשראשנו סחרחר ממרלו מצויין של רקנאטי וממרטיני רוסו שהזמינה האישה שלצידי, וקיבתנו מאיימת להיקרע מעומס יתר, התחלנו את הסיבוב השני. 

הפסקת סיגריה. היא מעשנת, אני משתעל. השיעול כנראה הזיז משהו בפנים ובאורח פלא התפנה אצלי מקום לקינוח. קינוח פרווה אף פעם לא נשמע מבטיח יותר מידי, אך דווקא פה ציפתה לי הפתעת הערב. בפאפאגאיו הכשרה לקחו כנראה את העניין בחשבון, וקינוחי הפרווה המוכרים עברו מטמורפוזה. אינני נוהג לפזר סופרלטיבים אך ה"אנבלה" שהזמנתי ראויה לכל שבח. מרקם הקוקוס הקטיפתי וחתיכות האננס שבתוכו, כשמעליהם מעטפת לימון חמצמץ. תענוג נדיר כשמדובר בפרווה. חובה.

בשורה התחתונה: תמורת 125 ₪ לסועד (מחיר ארוחת הצ'ורה) קיבלתם פיסת דרום אמריקה היישר לצלחת. אם אין די באוכל שעל השולחן ותרצו לראות אותו פעמיים תוכלו להוסיף 95 שקלים ותיהנו מבקבוק המרלו המצויין. אם תגיעו ביום הנכון תזכו ליהנות (במחיר הארוחה) גם ממופעי קפוארה וג'אז. מה שלא תיקחו, תבטיחו לעצמכם שבלי לטעום את הפרווה המשודרג הזה אתם לא מסיימים. שווה כל שקל מ 32 השקלים שתשלמו עליו. השאירו את הדרכון בבית וסעו לברזיל, בארנה. בתאבון.

*הכותב היה אורח המסעדה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי