המתיקות שאחרי

לפעמים עדיף לבוא בתור האנדרדוג, ולצאת מנצח. מי שמע על לוקה לפני כן? השכנות במרינה בהרצליה גנבו את התהילה. ככה זה כשאייל שני עיצב לשכנה את התפריט, איתי שלו היה (לכמה דקות) השף של ההיא ממול, ובפינה עושה קולות הסניף של המסעדה הנחשבת ההיא מתל אביב. אבל, כשבאים לבדוק את העובדות, לוקה עולה על כולן. ככה פשוט. מדובר באחת באיטלקיות המוצלחות בארץ בסגמנט "המסעדות הטובות, שאינן מתיימרות להיות מסעדות יוקרה". לוקה יודעת את מקומה, והיא מגישה אוכל איטלקי מצוין, מחומרים טובים מאוד, באווירה מכובדת אך לא כבדה ובתמחור הוגן. ושוב, לא גורמה, אלא פשוט ומצוין; תשכחו מ"טרטר מפילה של פרות שארולה שרעו בערבות רמת הגולן", ותהנו מקרפצ'ו סינטה דקיק, ורדרד ובעל אופי, מהטובים שניתן למצוא (37 ₪); לא "פטוצ'יני אלף חלמונים עם נגיעות קאוויאר", אך בהחלט מנה כיפית וטובה של פסטה פנג'וליה – פסטה פנה ברוטב שמנת, זעפרן ובייקון, שתופס את הפה ולא מרפה.

המסעדה עצמה - שמחה. חיוך גדול מתפרש לה ללוקה מפתח הכניסה, דרך השולחן הגדול בקצה השני, שמלא בשקים עם תבלינים ובצלחות ענק של אנטי-פסטי צבעוני, וכלה במטבח הפתוח, שמתקתק מנות בקצב. שני היפה, גם היא מחייכת. המלצרים, אף הם טובי חיוך, אדיבים ומלאי רצון טוב. חרף האיטלקיות הבוערת בעצמות לוקה, בחרו פרנסי המסעדה להשמיע לאורחים מוזיקה ספרדית דווקא. וכי למה? מה רע למשל בקצת סן רמו, פאבארוטי (עם או בלי חברים), פיירו דאקו, ניסים סארוסי ואחרים?

תפריט היין - מעלה חיוך באחת. רוב התפריט מדבר על יינות איטלקיים. מהפשוטים ביותר (כמו יינות יקב רוקה אלטה), המתומחרים סביב 80 ₪, ועד לטובים ביותר (אמרונה דלה ולפוליצ'לה קלאסיקו, ונטו, מספיק טוב לכם? 520 ₪ פור פבורה). בין לבין, מגוון רחב, נאה ומגרה של יינות איטלקיים סדורים לפי יקבים. קחו למשל את יקב קרפינטו מטוסקנה, שעושה יינות נהדרים. אלה שנעים סביב 125 ₪ (למשל דוגיולו סופר טוסקן) מהווים תמורה מצוינת עבור הכסף. אלה שרוצים לעלות ברמה, יכולים ללכת על הקיאנטי קלאסיקו ריזרבה (230 ₪). לבעלי הכיס העמוק מוצע הברונלו של היקב (440 ₪). את היינות ניתן לקנות הביתה בהנחה של 30 ₪ מהמחיר בתפריט.

אנחנו בחרנו ברוסו דה מונטפלצ'ינו מיקב קרפינטו, אף הוא במחיר של 125 ₪. יין בצבע דובדבן כהה, בעל גוף בינוני, ריח של פרחים וטעם של דובדבנים כהים וקאסיס. קל, נעים ומתאים לארוחה איטלקית.

הארוחה נפתחת במיני מאזטים של גזר מתובל, תפוחי אדמה עדינים בעשבי תיבול, נתחי סלק וסלט פנצנלה קטן, ולצדם פוקאצ'ה שמנמנה וטעימה. לראשונות הגיעו: הקרפצ'ו בו דובר קודם, מרק דגים ומוס סלמון. המרק – מלך. טעים ועשיר, גס ומנחם, מלא בחתיכות דג לבן, קלמארי רכים, מולים ושרימפס (42 ₪). לצדו, יציאה מפתיעה של סלמון קציפתי, עם טעם קל של עישון, שמתרומם למעלה ביחד עם נתח עבה וקלוי של בריוש מתקתק.

לעיקריות: הפסטה פנג'וליה המהוללת, שרימפס על חומוס, פיצה בריזאולה ביאנקה (פיצה ערומה) וסינטה. עם יד על הלב, מנות אחת אחת. השרימפס על תקן המנה המפתיעה: שרימפס שמנמנים שנעשו בתבונה, על מצע של פירה וגרגרי חומוס חמימים, שוחים בשמן זית עם עשבי תיבול. אחוז בזנבו של זה, מזלג מן הפירה וגרגר חומוס מזה, והפה אומר תודה. הפיצה - על תקן המנה של "יש לנו אחלה פיצות עם בצק דק, וגם בריזאולה (בשר מעושן ומיובש ופרוס דק) טובה, אבל בפעם הבאה בוא ניקח פיצה עם רוטב" (48 ₪). ולסיום, הסינטה על תקן המנה הבשרית המשובחת (84 ₪): בשר נטו, איכותי ועשוי על הגריל עד למידה המבוקשת (m/r), בליווי חמאה בשני טעמים שהוגשה בצד.

ואחרי ככלות הכל: הקינוחים. בלוקה, הלכו על המסורתי. הפאנה קוטה עם פירות יער והטיראמיסו היו מהזן השגרתי, היעיל והטעים. עם עוד איזה שליכט של זביונה בטיראמיסו, בישקוט או שניים תוצרת בית טבולים באספרסו משובח, והארוחה הייתה ממש מושלמת.

האספרסו, משובח ממש, שיגר אותנו מחויכים בחזרה אל עבר הרוח הקלילה המנשבת מבעד לתרני היאכטות של עשירי המרינה, ימ"ש.

*שני ובבה היו אורחי לוקה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי