קן למשורר

תל אביב היתה קצת ריקה באותו ערב, אבל בביאליק היה שמח. מזג האוויר היה מספיק נחמד אלינו בשביל לאפשר לנו לשבת בחוץ, ובפנים התחממו האנשים להופעה באמצעות אלבומי הופעות חיות שמילאו את הרמקולים. אם ביאליק ההוא עוד היה מסתובב ברחוב שלו הוא בטח היה קופץ בערב לבירה עם הזוגית (החוקית או המאהבת) ואולי לאיזה טאפאס או שניים, ככה על הבר (בכל זאת, לסבא שלו היה בית מרזח).

טלי ואני חזרנו בדיוק מהסרט שלא זכה באוסקר והתנחמנו בזה שאנחנו לא צריכות לאכול שעועית מחוממת על מדורה ויכולות במקום ליהנות מהתפריט המשודרג שמציע קפה ביאליק. למי שרוצה לאכול ממש יש תפריט מכובד של ראשונות, עיקריות וקינוחים, אבל אנחנו שרצינו לנשנש משהו לצד הבירות שלנו (טובורג והייניקן חבית), הלכנו על הטאפאסים, שברובם הם גרסאות מוקטנות של המנות העיקריות.

לקחנו לנו שיפוד אנטרקוט, שהגיע רך ומתקתק ברוטב סילאן, מלווה בסלט חסה שגפרורי צנון קשטו אותו (28 ₪); פילטים של ברבוניות על קונפי שום מצוין ומצע פלפלים קלויים (30 ₪), מנה כייפית וטעימה; potato skins (שהיו למעשה חצאי תפו"א) מוקרמים בגבינות (20 ₪); וקציצת זוקיני מוצלחת במיוחד עם רוטב יוגורט, שלצידה נחה עגבנייה ממולאת בעשבי תיבול (16 ₪). מנות שממש לא מתקמצנות ביחס למחירן. רביולי סרטנים ברוטב חמאת מרווה ויין לבן נגמר לצערנו, אבל לפחות יש לנו תירוץ כדי לחזור.

לגמנו עוד קצת מהבירות, דיסקסנו את מצב העיר, הדירות והחיים בכלל ושכנענו את עצמנו שהיינו מספיק טובות (ולקחנו רק טאפאסים קטנים וחמודים) ולכן מגיע לנו גם קינוח. ואם קינוח אז למה לא שניים. אל השולחן זרמו להם סופלה השוקולד המסורתי (בקרוב יהיה חוק שיחייב לסיים כל ארוחה איתו), מלווה כמובן בפרטנר הקבוע שלו, כדור גלידת ווניל (26 ₪) ועוגת שזיפים במקור, שהתגלתה כעוגת אגסים בפועל (פשוט שזיפים עוד לא ממש בסביבה), שהיתה ביתית ונעימה (25 ₪).

חזרנו הביתה, מפוטמות במידה ומרוצות, כמובן דרך ביאליק, שעשה עלינו רושם עם כל הבתים החשובים שמתגוררים בו, כמו בית ראובן, בית ביאליק (איך לא) ובניין העירייה הישן, שפשוט עושה חשק לבכות כשנזכרים איך נראה הנוכחי (אפילו כשהוא מכוסה בשלטים של ערוץ 10). 

*הכותבת היתה אורחת המקום.  

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי