מלצר מעולם אחר

אלברט סוויסה (53) עלה בשנת 67' מקזנבלנקה. מאז הוא חי, אוכל, נושם וישן חיי לילה. מי שמגיע למסעדת "206" הידועה מכיר אותו יותר כבבר מהבלקון, המלצר האלמותי ששולט ביד רמה בטרסת המסעדה. "אני עובד ב-206 מאז שנת 82'", הוא נזכר, "עבדתי כברמן כל החיים שלי – בדיסקוטקים של רפי שאולי, בטיפני'ס". הדרך הובילה אותו גם למקומות בבעלותו - ראשית ל"מוג" ביפו בשנות ה-70', אחר כך למסעדה קטנה ולבר בלונדון מיניסטור שפתח בתחילת שנות ה-80'. היה זה בר שיועד לשעות הקטנות של הלילה וכונה, כמה מתאים, "קן הקוקיה".

ל-206 הגיע כשעוד היתה מסעדת "מי ומי". השם השתנה, הבבר נשאר. "אני מאוד אוהב למלצר. אני אוהב את האנשים, את העבודה עצמה. אני עובד 12, 13 שעות ביום במשך 7 ימים בשבוע. בחגים אני נח במשך 3 ימים. אתם יודעים איך אני חוזר חולה? אם אוהבים את העבודה, היא לא שוחקת. אני לא כמו הצעירים שנכנסים לפה עם פרצוף תחת".

 איך אומרים טיפ ברוסית?

בבר הוא מלצר מדור אחר. מדובר באיש מקצוע שהפך את העבודה שלו לאמנות. הוא מסתחבק עם כל שולחן, יודע איך לגרום לכולם להרגיש בנוח, מתמודד בהנאה עם כל לקוח קשה, ועם השנים אסף סביבו גם קהל קבוע של לקוחות – שמחכה לחיוך או מילה טובה ממנו. בבר הוא, איך לומר, מוסד תל אביבי. "הטיפ הכי גדול שקיבלתי הגיע ל-700$. היה לי שולחן של קבוצת דינמו קייב, שהגיעה לכאן היישר מהשדה. בסוף הערב, הם שילמו את החשבון והשאירו טיפ של 300$. הפרזידנט שלהם, ששתה רק ויסקי, השאיר את הז'קט מאחור. קראתי לו והנחתי עליו את הז'קט. הוא הוציא 400$ מהכיס ונתן לי אותם. גם הטיפ של ג'ורג' בוש היה שיגעון. הוא התארח כאן חצי שנה לפני שנבחר לנשיאות, כאורח של שרון. הוא היה מאוד נחמד ולבבי, לא הרגשתי שאני משרת אדם שהולך להיות נשיא. האמריקאים יוסיפו איזה 15% על החשבון".

זן ואמנות אחזקת הצלחת

בבר משתדל לעזור גם לדור הצעיר של מלצרי המסעדה. "אני עוזר לצעירים להיכנס לעניין, גם כשאני יודע שהם באים בשביל לקבל את המזומן וללכת. אני מדריך אותם ומנסה להסביר להם שאם הם יעבדו יותר מהלב הם יקבלו יותר כסף. אם למשל מתיישב זוג לאכול חומוס, אני אומר להם להביא שתי צלחות במקום אחת. צריך להקפיד על הדברים הקטנים. המלצרים הצעירים לא יודעים אפילו להרים כוס. אם אנחנו כבר סוגרים ופתאום מגיע שולחן של הלקוחות הקבועים, אז אולי זה מבאס, אבל אני אעשה את העבודה. במלחמת המפרץ הראשונה, למשל, היינו סוגרים בשש. יום אחד סגרנו בשבע, הצוות כבר הלך ורק אני נשארתי עם אחראי המשמרת. איך שיצאתי הגיעו ארבעה מרצדסים של הרשות, וביניהם כמה לקוחות שלנו. חזרתי למטה, להתייעץ עם האחמ"ש, ובסוף פתחנו לעוד שעתיים. במוצ"ש אחד סגרנו את המסעדה, עליתי למעלה וראיתי בנאדם יושב. אמרתי לו, סגור. הוא אמר, מה? יש לי אוטובוס עם הגבעטרון. פתחנו בשבילם. בסוף הגשתי לה את החשבון. היא שמה לי צ'ק על הגרוש וסגרה את הארנק. לא ידעתי איך לרמוז לה ובסוף אמרתי – מה איתי? היא אמרה, אתה היית מאה אחוז. בעל הבית צחק עליי איזה חודש".

בבר בברים ובביסטרו

לעומת האנרגיות הבלתי נדלות שלו כמלצר, כסועד משתדל בבר להתנתק לגמרי. הוא מציין שכשהוא מסתובב בברים החביבים עליו, כמו הארליך, הבלאומליך, הסאגה או הקוואן, רק מי שמכיר אותו מהענף מזהה אותו. "כשהבן שלי היה קטן ומסתובב איתי, הוא היה אומר לאשתי שהוא לא רוצה להסתובב עם אבא כי הוא כל הזמן אומר שלום. באופן כללי, אני לא מעיר לאף אחד על כלום. זה לא מעניין. אני אוהב צניעות, אסור להשתחצן". גם שני בניו הגדולים יותר נדבקו בחיידק –בן אחד פתח מועדון (שנסגר בינתיים) ובן אחר מחזיק בשווארמייה.

ומה עם חלומות לעתיד?

"אני חולם לפרוש כשייגמר לי הכוח ואז לפתוח איזה ביסטרו לחבר'ה. זה יכול להיות מעניין. לא רוצה להתעשר מזה, רק שהחבר'ה יבואו להיזכר איך היה".

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי