כימיה זה מקצוע לא קל, לדאבוני ביני לבין המורה לא נשבו רוחות של שלום ולאחר שנה אחת נפרדנו בחגיגיות לשלום ולא להתראות. את המושג של הכימיה, את החיבור בין אנשים, אני מכירה גם בלי חמש יחידות. כשיש קליק הדברים מסתדרים, משתלבים וזורמים על מי מנוחות. זה לא רק בחיבור בין אנשים אלא גם במקומות, כמו אלה שאתם מרגישים נוח בשנייה הראשונה. מסעדת שלו ביער בעיני היא מקום שכזה. מצד אחד הכל מוקפד ומסוגנן, ומן הצד השני אתם לא מרגישים כאילו אתם אוכלים ארוחת ערב חגיגית אצל הגב' בבלי (עליה השלום).
באנו בשישי בערב, נסענו במיוחד, רק שעת נסיעה אחת מתל אביב ואתם בקרית טבעון. שלו ביער נמצאת בגן פורח, בלב יער אורנים במבנה עץ במקום ששימש פעם את אגודת השומרים שבמרכזו תנור עצים מרשים הדולק במהלך החורף. החלל מרווח, כסאות עץ בעלי משענת רחבה, גביעי יין, מפות בהירות ואור צהבהב שנותן תחושת חמימות רומנטית.
התפריט הוא שילוב מעניין של מנות גורמה מוקפדות עם השפעות של צרפת מצד אחד, המזרח הרחוק מן הצד השני ובמרכז, טאצ' גלילי מובהק. לחם הבית מוגש חם לשולחן עם פנכה של חמאה בטמפרטורה הנכונה למריחה, ופנכה נוספת עם טפנאד שזיהינו בו איזכורים עדינים של אנצ'ובי. עוד בטרם הוגשו המנות הראשונות קיבלנו כל אחת אויסטר בניחוח תפוזי שנשלקו והעלו חיוך.
שתיים נבחרו לראשונות, סלט של עלים ירוקים מלוטפים בעדינות בויניגרט, עם כדורונים של גבינת עיזים מצופים פירורים מוזהבים ומטוגנים. מנה בצבעים פסיכודאלים המתאימים לשנות השבעים העלומות הגיעה בצורת סינייה כבש עם שיני שום בקרמל, פרוסות חציל ועיטורים של טחינה בחמישה צבעים. חלק מהטעמים היה פיקנטי ובטחינה הורודה היו עיקצוצים של מתיקות.
בין המנות הוחלף הסכום, תוך הקפדה שסכום חדש יוחזק במפית. נכון שיש בזה מידה של פדנטיות אבל פה היא לא היתה מביכה אלא נעימה ומפנקת. סורבה קיווי עדין הוגש בין המנות לרענון החיך ושלא ישעמם לנו.
בניחותא הוגשו המנות העיקריות. יקיניקו, שהן פרוסות דקות של פילה עגל בתיבול פיקנטי קוריאני הוגשו על שיפודים קצרים כשבצד תערובת אורז במעטפת דקיקה ופריכה. דנה, הרגישה שהיא זכתה בפיס כשקיבלה את שוק הצבי. בשר הצבי הוגש בדרגת מדיום-רייר, הבשר היה רך מאוד וטעמו עז ובשרי, מניפת הנתחים נחה על פירה של ירקות שורש ועוטרה ברוטב צלי עשיר. לנו זו היתה הפעם הראשונה שאכלנו בשר צבי (וידאנו שהצייד היה כדין ולא היו חריגות מכללי שמירת הטבע) וההפתעה היתה גדולה.
להבדיל מהמקומות העכשוויים בתל אביב, בהם כולם מסתכלים על כולם ומחפשים את הידוען שיעשה את הערב כשיכתים בגדיו בקינוח, פה ישנה נינוחות ואנונימיות מופלאה.
כשהגענו לשלב הקינוח ראינו שמישהו כאן מבין עניין. סקטור שלם בתפריט הקינוחים מוקדש לאוהבי השוקולד וברוב דעות נבחר טראפל של שוקולד עשיר וקרמי, בציפוי קראנצ'י של אגוזים, שבמרכזו ערמון מסוכר. מנה נוספת מבטיחה הייתה יצירה בשכבות של עוגיות חמאה, פרוסות תפוזים שבושלו בסירופ סוכר וגבינת עיזים מוקצפת, זו מנה לא מתוקה מידי שמפתיעה בטעמים שלה. תה ואספרסו היוו את כדור החיזוק לפני הנסיעה חזרה הביתה.
יש יאמרו כי זה טירוף לנסוע שעה לכל כיוון בשביל ארוחת ערב, אולי בנסיבות אחרות נסכים, אבל בשביל חוויה כמו זו שעברנו, בשביל האווירה והתמורה, אנחנו מוכנים לנסות את היעד הבא.
*הכתבה מכילה תוכן שיווקי
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת