קולינריה ואווירה בירושלים

בכתבות קודמות כבר סיכמנו שירושלים יותר מאשר לוטשת עין לתואר בירת המסעדות של ישראל. ככזו היא מיישרת קו לא רק מבחינה מספרית אלא גם בעיצוב ובאווירה. כשמדובר על לעשות שמח אין על הירושלמים. את המוזיקה והכפיים, כמו גם תפריטים שהם הרבה יותר מסתם רשימת מנות, המציאו כאן, ובשפלה רק שכללו.
הדוגמאות הבולטות ביותר למקום שמה שעושה אותו הוא אווירה ורק אחר כך האוכל הן מסעדת מחניודה והבר יודל'ה. כשמחניודה נפתחה לפני מספר שנים היא הציבה סטנדרט חדש באירוח. כלים תואמים וריהוט מעוצב – אאוט, צלחות של הסבתא, שונות כמובן זו מזו, כיסאות ישנים מהשוק, ארגזים ואלטע זאכן – אין. על רקע התפאורה האקלקטית, שלא לומר אוסף סטייל שוק הפשפשים, מפגיזים המייסדים את הלקוחות בטונות של מצברוח טוב. את יוסי אלעד אפשר למצוא בכניסה מחלק צ'ייסרים של עראק, אורי נבון מפזר חיוכים ודאחקות ואסף גרניט, השתקן שבחבורה, מתקתק מנות מעל הכיריים. מקומות ישיבה בודדים מול המטבח הפכו תוך זמן קצר לפריט נחשק גם מעבר להרי החושך, כלומר בתל אביב, וכל ערב הוא מסיבה. כדי להתמודד עם ההצלחה נפתח ממול יודל'ה, גרסה קלילה שמנקזת אליה פליטים שלא מצאו מקום במסעדה ואנשים שבאים במיוחד לשתות ולשמוח. לטובת קהל רגוע יותר פתחה הקבוצה את מסעדת מונא בבית האמנים. חלל רומנטי עתיר כוכים מכתיב אווירה שקטה יחסית ותפריט עם מנות ביסטרו קלאסיות, אך בישיבה על הבר אפשר לקלוט את רוח השטותניקיות מרימה ראש מדי פעם.



אם כבר מזכירים את שוק מחנה יהודה, אי אפשר להתעלם מתפקידו כמייצר אווירה עיקרי בעיר הקודש. דוגמאות לא חסר: פישנ'צ'יפס, דוכן קטנטן עם כמה שרפרפים גבוהים ומגפון שדרכו מכריזים שהמנות מוכנות, האגס 1, בית אוכל על שם השיר המיתולוגי של אהוד בנאי, ו-Que Pasa, טאפאס בר שממוקם מול בית כנסת בתוך השוק, עניין של 10 צעדים גג בין סביצ'ה וצ'ייסר לארון הקודש.
 


החגיגה לא נפסקת בסמטאות השוק ובבתי אוכל מיתולוגיים בסגנון רחמו. קצת הלאה משם, בטבעת החיצונית, נמצאת המוציא, מסעדה שמגישה אוכל ביתי אלג'יראי. מטבח פתוח, פסקול שיש בו הכל – ממזרחית ועד אריק איינשטיין, ובעיקר אבי לוי הבעלים, איש עם לב רחב, עושים את המקום ליותר מרק מסעדה. בצד אחר של השוק, בקומה שנייה בבניין יפהפה, נמצא האטליה של טלי פרידמן. לכאן לא מגיעים במקרה אבל אווירה יש, ובגדול. פרידמן מכירה את השוק כמו את כף היד, וסיור מודרך איתה הוא חוויה בפני עצמה. היא מסתחבקת עם המוכרים, בוחרת חומרי גלם ומבשלת במטבח פתוח מול עיני האורחים. הארוחה נמשכת ערב שלם עם מוזיקת רקע שיכולה להוביל אפילו לריקודים, ובהפסקות בין המנות עולים לשאוף אוויר בגג על כוס יין או קוקטייל. אורחים מחו"ל מתעלפים על האווירה, וגם לישראלים היא עושה נעים בלב.



סגנון האירוח הקז'ואלי עד שמח זלג מזמן מתחומי השוק אל מתחמים אחרים בעיר. צ'אקרה, מוסד ותיק, נחלק למסעדה ולבית קפה-ביסטרו. בראשון האווירה קלאסית, מקום שכיף לבלות בו ערב על ארוחה או בנשנושים על הבר. בשני האווירה קלילה ועניינית יותר, אך עיצוב פשפשי עם מדפי ספרים וחפצי נוי ישנים יוצר סביבה חמימה ונעימה. ראצ'ה, מסעדה גרוזינית משפחתית, ידועה בזכות תפריט אותנטי והרגשה של בית שנובעת מצילומים ישנים וצלחות מצוירות.
הקאצ' מגיע בכל יום רביעי: ערב גרוזיני עד דלא ידע כולל הופעה חיה, ריקודים (להזמנה מצד אם המשפחה, אישה סקסית ועסיסית, אף אחד לא יכול לסרב, בלי קשר לג'נדר) וכמויות היסטריות של יין שמוגש בקרן ענקית. בעין כרם, מעוז בילוי ותיק, האווירה מתחילה עוד לפני שמתיישבים. סמטאות קטנות, בתי אבן ציוריים, גלריות ושיחי יסמין פורח הם תפאורה שכל מסעדן מייחל לה. הקומה השנייה של כרמא משקיפה בדיוק על נוף כזה, ועם פוקאצ'ה חמה בלילה ירושלמי קר אפשר לסגור ערב רומנטי מקצה לקצה.  

תמונה בראש הכתבה: ראצ'ה. צילום: יח"צ
 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי