קול קורא לנדוד

הדילמה הנצחית
בכל פעם שמגיע היום הזה בשנה בו מציינים את היווצרותו של האדם (או במילים אחרות יום הולדת) - מתחילות הדילמות. בכל המקומות כבר היינו, בכל הברים כבר חגגנו, את כל המסעדות פקדנו וכבר עייפנו מלחפש אטרקציות מקוריות לימי הולדת ואירועים. מה שמוסיף לדילמה הוא שקונספט ההנאה אצל בן זוגי ואצלי הוא שונה בתכלית ומבירור קצר עולה שלא רק אנו אוחזים בקונפליקט הזה: אני מעדיפה לציין אירוע משמח במלון ומסעדה מפונפנת והוא מעדיף טבע, אוהלים, שירה בציבור ושאר מציאות, שבאופן כללי אני מחבבת - אבל באירוע שלי לא באתי לעבוד. כשאני רואה כמה אנרגיה משקיעים בהכנות קולינאריות לפיקניקים למיניהם, אני מתעייפת רק מלעמוד לידם. ההכנות הקולינאריות לטיול בטבע אורכות יותר זמן מהטיול עצמו, שלא לדבר על הנפנוף, הכנת הסלטים, הקניות וכל שאר ההכנות.

ובכל זאת, יום הולדתי המתקרב בצעדי ענק דווקא נתן לנו כיוון חדש למחשבה. זוג חברים הסובלים מבעיה דומה סיפרו לנו לא מזמן על טיול בן יומיים שחזרו ממנו, בו הסתכמה אחריותם בהבאת האוהלים. לכל האלכוהול והמזון, אם תהיתם, דאגו שני חבר'ה צעירים שפצחו ביוזמה חדשה ומבריקה בשם "הסועד הנודד". מדובר באיחוד מוצלח במיוחד המתרחש במשך שישי - שבת אחת לחודשיים, בו האחד - תומר סולנה אחראי על האלכוהול, והשני - יוחאי נבו הוא השף שמבשל ללא לאות ארוחת ערב וארוחת בוקר. החלטנו לחרף את נפשנו ולצאת לשטח כדי לבדוק האם נולד קונספט האירועים החדשני שחיפשנו כל הזמן, או שמא מדובר באגדה אורבנית.
ניסוי ותהייה
הצטרפנו ל"סועד הנודד" שהתמקמו הפעם בחוות רוטה בדרום, צמוד ליקב בעל אותו שם בקרבת קיבוץ רביבים (חצי שעה מבאר שבע, או שפשוט תשאלו את waze). שנים לא הייתי במדבר וכבר שכחתי כמה נעים שם, לפחות בשעות היום, אך מעבר למזג האוויר חששתי קלות גם מעניין החברה. לא כל יום אתה מפקיר את סוף השבוע, היקר מפז בימים טרופים אלו, בידי חבורת אנשים שאינך מכיר. השעה הייתה חמש אחר הצהריים ביום שישי ואת פנינו קיבלו צוות מלצריות חינניות שלא חיכו יותר מחמש דקות לפני שמזגו לכוסותינו יין. אחרי הכוס הראשונה קיבלו את פנינו תומר ויוחאי שעמלו מהבוקר על המתחם המאולתר. השניים הכירו בצבא והאהבה המשותפת לתחום היין והקולינריה עוררה בהם את הרעיון ליוזמה המדוברת. היום הם כבר עושים חתונות בטבע ואירועים שונים אבל סופי השבוע נשארו הבייבי האמיתי שלהם.
שום דבר בפן הקולינרי של האירוע לא הזכיר לנו שאנו נמצאים בשטח. לא כלים חד פעמיים וג'ריקנים אלא מסעדת יוקרה תחת כיפת השמיים. לצד סוגי היינות השונים, דאג יוחאי להוציא מהתנור כל כמה דקות פוקאצ'ות עם ממרח חצילים וממרח פלפלים חריף, מאפוני מלוחיה וזעתר ועוד תופינים, כשתוך כדי בליסה התוודענו לחבר'ה מסביב. לרבים מהם אין זו הפעם הראשונה. חלקם הגיעו בחבורות (רק בנים או רק בנות), חלקם בזוגות, חוגגים ימי הולדת, מסיבת רווקים או סתם סוף שבוע רגוע. כולם, בטווח הגילאים 30-40, נראו חבר'ה טובים שאוהבים את הטבע אבל בעיקר כשהוא מוגש להם על צלחת.
עבודה לפני הנאה
אחרי כמה כוסות היינו מוכנים לבניית האוהל. כלומר, בן הזוג היה מוכן לבנות את האוהל, ואני הייתי מוכנה לקבל הוראות כמו "תחזיקי כאן" ו"תמצאי אבן גדולה". התאפקתי לא לענות את התשובה שהייתה מתקבלת עד לפני שנתיים ("אתה מוזמן למצוא את הדרך לקבלה של המלון"), כי היום אני יודעת, או לפחות משתדלת להזכיר לעצמי, שגם לישון בחוץ זה כיף. אגב על סמארטפון הצליחו לחשוב אבל על אוהל אוטומטי לא? נו מילא. הנה אנחנו כבר אחרי המלאכה, המתחם המדברי כבר מלא באוהלים והאווירה מתחממת. חזרנו לפינת הזולה, פטפטנו עם החבר'ה ולפני שבכלל הרגשנו, השעה הייתה שמונה והוזמנו לארוחת הערב.
הדובדבן שבקצפת
הארוחה הוגשה בתוך מתחם ענק וסגור, כשעל הרצפה פופים וביניהם שולחנות. המלצריות ערכו מול עינינו את השולחנות על פי כל כללי הטקס ואז החלו להביא את המטעמים ישירות מהמטבח של יוחאי, שהוקם, כאמור, בשטח. באמת שעד אותו רגע לא האמנתי שאפשר לבשל בשטח ארוחת גורמה, אבל אז הגיע קבב הטלה על עגבניות וחצילים שרופים והפסטה בעבודת יד שתובלה בזעתר, שמן זית וירקות שורש מהמדורה, שיפודי הענק של אנטריקוט ואיברי פנים במרינדה של סילאן וזעתר, תבשיל זנב שור בירקות שורש ויין אדום, שלושה סלטים שבעיני הטעים ביותר היה העדשים המונבטות עם צנונית, כוסברה וגרגר נחלים בבלסמי והתבשיל שהפיל אותנו לחלוטין - "מנסף חצי האי סיני". מדובר בסיר עצום בגודלו (כמו אלו של הצבא) בו נחו יחדיו בשר טלה, עוף, כרובית וחצילים על אורז, חומוסים, קשיו ובהרט על פיתה ענקית.

אי אפשר בכלל לתאר את שילוב הטעמים הקסום הזה, שלא לדבר על הפיתה הענקית שספחה אליה את כל הטעמים והפכה למעדן מלכים. האורז שהתערבב עם בשר הכבש היה נדיר ואי אפשר היה להפסיק לאכול מהמנסף הזה. זמן רב לא נתקלנו בתבשיל כה מלהיב ועוד בלב המדבר. הכמויות היו אדירות וגם התיאבון של החבר'ה היה מכובד לא פחות. עם כל סיר שנעלם, מיד התמלא סיר אחר, ועוד לא דיברנו על האלכוהול. תומר, הסומלייה שלנו, הסתובב בין השולחנות בכל פעם עם יין אחר בידו, ממלא את הכוסות עד לא ידע. מי שרצה בירה כמובן קיבל, אבל מי רוצה בירה כשיש כל כך הרבה יין?
אחרי שנרגענו קצת מהשפע הוגשו הקינוחים. קראמבל תפוחי עץ ביין לבן וסילאן ופנקוטה וניל על מצע ריבת חלב. אם לא הייתי זוכה לצפות בהכנת המנות הללו מול עיניי, סביר שהייתי חושדת שהן הובאו ממסעדת יוקרה בתל אביב. זהו. לא יכולנו לזוז באופן רשמי. זה לא מנע מתומר להמשיך להגיש יין ומאיתנו, לשתות אותו. אחר כך הגיעו הפיצוחים ואט אט מישהו הוציא גיטרה והערב האמיתי התחיל. שרנו מסביב למדורה כאילו אנחנו באמצע המדבר ואיש לא שומע. בשלב כלשהו היין עשה את שלו ופרשנו לאוהל, כשהשירה המשיכה להדהד עוד שעות רבות אחרינו.

הנסיכה והעדשה
בהתחלה לא הצלחתי להירדם. בדקתי, לא הייתה שום עדשה מתחת למזרון. אחרי מחשבה נוספת הבנתי שכנראה שחודש אפריל במדבר הוא עדיין קר מדי בשבילי וגנבתי לבן זוגי את השמיכה. במחשבה על יון הולדתי שחל בקיץ ואז לא תהיה בעיית קור באוהלים, נרדמתי. כשהשכמתי בעשר בבוקר כולם בחוץ כבר היו שמחים ותזזיתיים. בן הזוג ושאר החבר'ה כבר היו אחרי עוגיות וקפה, אבל רק אני הקפדתי להגיע בדיוק כשיוחאי הזמין את כולם להיכנס פנימה לארוחת הבוקר.

גם הפעם לא אכזב השף החרוץ והציג מפגן מרשים של שקשוקה, פוקאצ'ות מהטאבון, סלט ערבי, טחינה, קוביות בטטה ופטרוזיליה, לבנה, ריבה, סלט חלומי ועוד ועוד. אבל השוס של הבוקר ללא צל של ספק היה החומוס החם שיוחאי הכין באותו רגע. לחומוס הזה היה טעם מיוחד, אפילו יותר מהחומוס שאבא שלי נוסע להביא במיוחד מעכו. לא תתפלאו לשמוע שתומר שוב עבר בינינו עם בקבוקי יין גם בבוקר נכון? ולא תתפלאו לשמוע ששוב שתינו נכון? אין מה לעשות - במדבר התנהג כמדבראי (או כל הטיה אחרת שתבחרו למילה "מדבר").
פרידה זמנית
נפרדנו מתומר ויוחאי ומיתר הסועדים הנודדים בהבטחה לשוב ולהיפגש בפעם הבאה, שנקבעה ל- 7.6.13 באכזיב. קיץ זה הזמן האולטימטיבי לסועד נודד שכזה, מה גם שאם יש מקור מים ליד מדובר בתוספת מרגשת. למי שפחות מתחבר לעניין האוהלים אבל רוצה בכל זאת לטעום את הגורמה, תומר ויוחאי מציעים את ב- wine bus - ביקור רכוב בשלושה יקבים הכולל טעימות כמובן, כשביקב השלישי נערכת ארוחת הגורמה. מחיר ההשתתפות בחוויית הסועד הנודד אגב עולה 270 ₪ לאדם. האוהל כבר עליכם. נכון, במחיר הזה אולי תקבלו ארוחה במסעדה שווה לשעתיים, אנחנו קיבלנו סוף שבוע שלם של עונג.

לפרטים נוספים ואירועים קרובים - הסועד הנודד