10 המכות של המסעדות בישראל

בכל ליל סדר מגיע הרגע בו הדרדק היהודי הממוצע מציג את יכולת השינון והלימוד בעל פה שלו. הכוונה אינה לארבע הקושיות, אלא לרגע בו כל יושבי השולחן - אנשים נורמטיביים ביום-יום - תוחבים את הזרת אל תוך כוס היין, מערבבים מעט את היין האדום-אדום הזה ומנערים את הטיפות בצלחת שמולם, תוך קריאה בקול "דם, צפרדע, כינים, ערוב", כך עד מכת הבכורות האומללה. בסך הכל 10 טפטופי יין לזכר 10 המכות שהונחתו על המצרים, עד שאלה השתכנעו שהעבריים צריכים לקבל פס ולהשתחרר הביתה.

אם נתעלם מהאקט המסורתי והלא סטרילי הזה, 10 המכות מציינות מעין אזהרות קשות וקיצוניות בפני מי שמעוניין ללכת ראש בראש עם בני דת משה וישראל. ואכן, נדמה כי מאז כל הדבר, הברד, הערוב (ומה זה שחין, לכל הרוחות?!?!), כולם פוחדים להתעסק אתנו. אך מבט מפוכח יותר, כזה הפתוח לביקורת עצמית אמיתית, מראה כי ישנו תחום אחד בו אנחנו - כולנו - מקבלים מכות כואבות  מדי יום ביומו, והוא תחום המסעדנות הישראלי.

אמנם עולם המסעדות בארץ הקודש עבר מהפיכת איכות של ממש בעשור-שניים האחרונים, אך הבעיות שהיו ואינן עוד הוחלפו בבעיות של המילניום החדש, המונעות מרבים הנאה מושלמת מחוויית הבילוי במסעדה, בבית הקפה או בבר אליהם יצאו ובהם מוציאים ממיטב כספם. מכיוון שהצעד הראשון במציאת פתרון לבעיה היא הודאה שהבעיה קיימת, וכדי לנסות ולעזור במציאת פתרונות לבעיות הקולינריות של המסעדות, הרי הרשימה המלאה של 10 המכות המונחתות על הסועד הישראלי בשלל המסעדות של ישראל:

1. ליל חנייה

מתקלחים, מתגלחים, מתלבשים, מתבשמים, נכנסים לאוטו, מתניעים, נוסעים, חנייה מחפשים ו...מתעצבנים. אם הסצנריו הנ"ל נשמע לכם מוכר, סימן שגם אתם החלטתם לבלות ערב של אוכל טוב, שתייה הגונה וחברה נעימה, אך עד שהגעתם לרגעים המאושרים חוויתם דקות ארוכות בחיפוש אחר מקום חנייה. כי ככה זה בעיר הגדולה - כדי ליהנות ממסעדה טובה צריך לשלם, ובגדול. נדמה שאין כמו חיפוש מורט עצבים אחר מקום חנייה בתולי, כשבסוף, בלית ברירה, הפשרה היא על החניון הקרוב שגובה 40 ₪ עבור שעתיים. מרגיז? מאוד. גורם לערב להתחיל באנרגיות שליליות? בהחלט. האם יש דרך להתגבר על התופעה? רק אם מתחשק לכם להוציא 50 ₪ על מונית לכל כיוון, לפצוח בצעדה ארוכה, מיוזעת וחסכונית או לבלוע גלולת רגיעון ולנסות לא להתעצבן מהמצב.

2. "מצטערת, אתם לא רשומים אצלנו..."

אם עד לפני כעשור יציאה למסעדה דרשה דבר אחד פשוט - יציאה מהבית והגעה פיזית למסעדה - כיום היציאה דורשת תכנון לוגיסטי מראש, כשבראשו הרמת טלפון למסעדה והזמנת מקום לכך וכך אנשים לשעה ספציפית. למראית עין מדובר בהסדר הגיוני שעושה סדר בכל הקשור לסדר הישיבה במסעדה, ושאמור למנוע מריבות מיותרות, ויכוחי סרק ותחרות משחק הכסאות בגרסה המבוגרת. אך לצערנו המצב אינו ורוד כל כך, ובמקרים רבים מדי ההזמנות הטלפוניות מתבלבלות וגורמות למצבים לא נוחים, בהם האדם שהתקשר מראש והזמין את המקום מקבל את התשובה האלמותית "מצטערת, השם שלך לא רשום אצלי". וכך הוא נשכח ונשלח לתהומות הנשייה, עומד חסר אונים מול ביורוקרטיה בסגנון ההסתדרות של שנות ה-50 ותאוותו עדיין בידו. אין הזמנה, אין ארוחה, הנה עוד ערב אבוד. ייתכן והפתרון נמצא בעולם האינטרנט, בו ניתן להזמין מקום במסעדה בלחיצה קלה על העכבר (שירות Time Table של rest הוא דוגמה טובה לכך) ולקבל אסמכתא רשמית להזמנה שקשה להפריך אותה.

3. ואני מי? אנונימי

הרמב"ם טען כי שביל הזהב הוא דרכם של החכמים, והתכוון לכך שלא תמיד צריך ללכת לקיצוניות וכי מוטב למצוא את הדרך האמצעית, יש שיכנוה 'דרך האמצע'. מגמה חדשה בקרב יותר ויותר מסעדות שבעליהן לא רפרפו, כך נראה, בכתביו של רבי משה בן מימון, גורמת ללקוחות שאינם מכירים את המסעדה לחזור על עקבותיהם ולחפשה שוב ושוב. נא להכיר: מסעדה ללא שילוט. אז נכון, כל קזינו, מלון, מוטל או חנות ממתקים בלאס וגאס מוארים בשלטי ניאון מפלצתיים הגורמים להתקפי אפילפסיה בקרב אנשים בריאים, ואף בישראל ישנן לא מעט מסעדות ששלטי ענק מבשרים לכל החפץ בכך (וגם למי שלא חפץ בכך) שהן כאן, הבריחה לקיצוניות הנגדית אינה מסייעת כלל וכלל. לא כל הלקוחות מכירים את הסביבה בה המסעדה שוכנת, אינם מכירים את המסעדה עצמה וייתכן ויבלו דקות ארוכות בחיפוש אחר המקום שיה מול אפם מלכתחילה. במקרה זה, כמו במקרים אחרים, מוטב לקחת את שביל הזהב ולהציב שלט - גם אם צנוע וקטן - שעליו שם המסעדה.

4. מארחת

בהמשך לסעיף 2, התפקיד הקשה מכל שדורש לעמוד בפני הלקוחות שנכנסים בשערי המסעדה, לבדוק את הזמנתם, לשאול כמה אנשים הם ולהושיב אותם בבטחה במקומותיהם, נמצא בדרך כלל בידיה הענוגות של המארחת - עלמת חן צעירה, יפה במיוחד ובעלת חיוך שממיס לבבות נוקשים. ובינינו, אין כמו להגיע רצוצים למסעדה ולהיתקל ביופי טהור שמקבל את הפנים עם שיניים צחורות, כזה שמוריד את רמות האגרסיה לדרגתן הנמוכה ביותר. למרות האופטימיות הקוסמית, רבים המקרים בהם המארחת, חרף היותה מועמדת טבעית לתחרות מלכת היופי, נערת החן או נערת האמצע, התברכה באופי שניתן לתארו בחמש אותיות לועזיות ומוכרות: B.I.T.C.H. פרצוף חמוץ וזועם, יחס מזלזל והתנהגות שלא הייתה מביישת רס"ר משמעת ותיק במיוחד. יחס שכזה עלול להעיב על האוכל הטעים, השירות הקשוב של המלצרים והאווירה הנעימה. אנו פונים בקריאה נועזת למסעדות: Make Love - Not War !

5. לא עסק

המושג 'ארוחה עסקית' הפך לכזה המתאר מבצע המקנה לסועד ארוחה במחיר מוזל, בדרך כלל בשעות הצהריים בהן רוב האנשים יוצאים להפסקת צהריים מהעבודה ומחפשים דילים זולים, או בשעות החלשות יותר של המסעדה, בהן היא אינה מלאה בסועדים. עסקית היא דרך שבה שני הצדדים מרוצים: המסעדה מלאה והלקוחות מכניסים כסף לקופה, בעוד הלקוחות נהנים מאוכל טוב במחיר זול מהרגיל. הבעיה הגדולה היא שמסעדות רבות עלו על עניין העסקית ומציעות מנות קטנות בגודלן שאינן בהכרח קשורות לתפריט המסעדה הרגיל, הנמכרות במחיר גבוה יחסית, מה שהופך את העסקית ללא משתלמת במובן הבסיסי ביותר של המילה. וכך, הפכה העסקית המודרנית לכזו בה אוכלים פחות ומשלמים יותר. בינינו? לא עסק.

6. ילדים זה שמחה?

מהרגע בו הופך האדם להורה, חייו משתנים ללא הכר. אך עם כל הכבוד, האחריות על חיי הינוקא, אלפי שקלים הנמשכים מחשבון הבנק על עגלות ומנשאים חדשניים והקלטות בכיכובו המבעית למדי של משה דץ, הם החלק הקטן בעניין. השוני הגדול בין חיי הרווקות לחיי ההורות הוא ביציאה למסעדה. השכנה המחוצ'קנת לא מתביישת לגבות 40 ₪ לשעה כדי לראות VOD בזמן שהילד משחק עם הסכו"ם במטבח, וההוצאות הגדולות הללו מחייבות הורים רבים לקחת את הילדים איתם למסעדה. כל הנ"ל מובן וברור, ואף מעלה מידה לא מועטה של סימפטיה. ויחד עם זאת, מדוע אלה שיושבים לידכם צריכים לסבול מרעש, לכלוך ובלגן שמעיב על האווירה הנעימה והרגועה ששררה עד שהגעתם? מדוע ארוחה משפחתית, דייט רומנטי או סתם מפגש חברי צריך להפוך למפגן ורבאלי שהמילה "ששששש" היא השולטת? אולי הגיע הזמן לקבוע בחוק שעד שהילד לא מפסיק לבכות באופן עצמאי הוא לא נכנס למסעדות שלא מציעות אטרקציות לילדים?

7. תפריט אינפנטילי

גם ההורים לילדים שקטים ונינוחים מקבלים מכה כואבת במיוחד, בדמות 'תפריט ילדים' - מושג שתפס היטב ברחבי מסעדות ישראל המציע מנות מוזלות ומותאמות, כביכול, לטעמם של הילדים באשר הם. רק מה לעשות שהתפריט המדובר כולל בעיקר שני מרכיבים: שניצלונים עם צ'יפס ופסטה ברוטב אדום, ועובדה ידועה היא שלא כל ילד אוהב חזה עוף מצופה בפירורי לחם או רצועות בצק ברוטב עגבניות, וכי כיום אפשר למצוא לא מעט דרדקים שיודעים מה זה 'שרימפס', אוכלים סושי במקלות ומסוגלים - רחמנא לצלן! - לעכל פרגית רכה וטעימה. לכן, אולי במקום להכריח את ההורים להזמין לילד מנות שהוא רגיל לאכול בבית (או לא אוהב כלל), אפשר לבנות תפריט ילדים שיורכב מחצאי מנות, כך שהילד המודרני יוכל ליהנות מאוכל קצת יותר איכותי מההיצע הרגיל, ללא שמן מטוגן ובגודל שיוכל לשבוע ולא להשאיר בצלחת? בכל זאת, גם החינוך לאוכל טוב מתחיל בגיל צעיר...

8. יום הולדת, חגיגה לא נחמדת

כיום לא חוגגים יום הולדת בבית, את זה הבנו כולנו. מכיוון שיציאה למסעדה אינה מלווה בטקסיות וחרדת קודש כבעבר, נחמד לחגוג את יום ההולדת עם החברים הקרובים, החברים של החברים הקרובים וכל מי שנמצא בסביבה, לשתות משקה אחד או שניים (או 70) וליהנות מהיום הכי אישי בלוח השנה. יחד עם זאת, נדמה כי במסעדות רבים לא הבינו שיום ההולדת של הסועד הוא אכן מאורע נחמד וחשוב, אך שאר הסועדים לא צריכים לסבול מכך שהוריו של החוגג החליטו לעשות מעשה אהבה דווקא באותו הלילה. עזבו אתכם משירי יום הולדת ברמקולים (ואם כבר אז די עם 'יום הולדת' של ברי סחרוף, אין שיר יותר מאוס ממנו...), משום שהם גורמים לתוצאה אחת בלבד: קבוצת אנשים ששרה בקולי קולות לחתן/כלת השמחה ומעייפים את האוזן של שאר הלקוחות. בנוסף, זיקוקי די נור הם אקט של מחווה מרגשת בהחלט, אך עד שהמלצרית מגישה את הקינוח המזוקק נחנקים כל יושבי המסעדה מעשן מפוחם שלא תורם דבר פרט להנאה ילדותית רגעית. תנו קינוח על הבית, סיבוב צ'ייסרים או מנה עיקרית ב-50% הנחה, העיקר שהמלצרית תברך ב'מזל טוב' אישי (ושקט) ובא לציון גואל.

9. יש לו מלצרים כמו יין

צוות העובדים של מסעדה ממוצעת כולל, על פי רוב, שף, טבחים, שוטפי כלים, ברמנים, מלצרים, מארחת, מנהלי משמרת ולעיתים אף תקליטן שאחראי על המוזיקה והאווירה במקום. אך בכל הנוגע להתאמת יין טוב למנות האוכל השונות נאלצים הסועדים להסתמך על המלצר/ית התורן, שגם אם הידע שלהם ביין נרחב יותר מזה של הסועדים, לא תמיד אפשר לסמוך דווקא עליהם שיידעו כיצד למצוא את היין המושלם שילווה את האוכל שהוזמן. על כן, מדוע לא להוציא עוד כמה שקלים מהכיס ולתת למלצר יין אמיתי, המכונה בעגה המקצועית 'סוֹמָלייֶה', להסתובב בין השולחנות, להמליץ על יינות אלו ואחרים ולהעלות את סף ההנאה של הלקוחות מיין מותאם אישית עבורם? כך ניתן יהיה למנוע מפולמוסים מיותרים בסגנון "איזה יין מרלוט טוב יש לכם?" להישנות, ולמכירות היין לטפס מעלה.

10. Smoke on the water

החל משנת 2007, כשחוק איסור העישון במקומות ציבוריים נכנס לתוקפות, הסברה הייתה שלמרות הרעש הגדול שליווה את חקיקתו, הסטאטוס קוו בין המסעדות, המעשנים ואנשי החוק יישמר, כך שכולם יוכלו לעשן כאוות נפשם בין ביס ללגימה. למרות זאת, החוק נאכף ביתר שאת על ידי פקחי ושוטרי ישראל וכיום נדיר למצוא מסעדה שמרשה ליושביה לעשן בחופשיות בכל חלקי המסעדה, וחלק קטן מהן הקצו - על פי הנדרש בחוק - חדר מיוחד, סגור ומאוורר למכורים למקלות הניקוטין הממיתות. ומה עם כל השאר? שיצטופפו בחוץ, יעשנו שאכטה או שתיים ויחזרו פנימה עד ליציאה הבאה. אז לא עוד! אם לא חדר עישון פרטי (שעלות הקמתו גבוהה מאוד ולא תמיד משתלמת עבור הבעלים), לפחות טפחו פינת עישון נעימה יותר מחוץ למסעדה, כזו שתגרום לסועדים המעשנים לחוש רצויים ובעקבות כך לשוב למסעדה בפעמים הבאות. מאפירות בגודל סביר, כיסוי שימנע מהם להירטב בזמן גשם ואולי אפילו ספסל קטן שיהיה נוח בישבן, מה כבר ביקשנו? את הטלפון של נט"ן אנחנו זוכרים בעל פה, עד אז תנו לעשן בניחותא.