המנה שהתחפשה

אנחנו כבר לא יודעים למי להאמין. חדי העין שבינינו יכלו להבחין באוזני המן מבצבצות להן במאפיות כבר בשלהי חג החנוכה. שוב מוכרים לנו את שנת הדגם הבאה כבר השנה. אך אל דאגה, חג הפורים בפתח, והפעם על אמת. לחגים היהודיים יש הרגל להיראות כמו אצבע משולשת כלפי אויבנו, שכל פעם מנסים להשמידנו, נכשלים ומאפשרים לנו לסעוד ולהרים כוסית לכבוד עצמנו. יצא וההיסטוריה סיפקה לנו סיבות רבות לחגוג, לדאבוננו (או לשמחת הילדים בבתי הספר שזוכים לחופשות כה מרובות). גם פורים לא מאכזב עם מיטב מצוות האכילה והשתייה שמתבטאות בסביאת אוזני המן, משלוחי מנות, מתן מתנות לאביונים וכמובן חובת ההתבסמות החביבה עלינו, כי אם שותים לא מושמדים.

כבכל חג, בכל שנה הולכים ומקצינים מחוזות הביזאר. אם בחנוכה אנחנו משתאים לנוכח סופגניות במילוי ספייסי טונה, הרי שבפורים אנחנו כבר חסינים (ואף מעט סקרנים) כשמציעים לנו אוזן המן במילוי פרמזן. גם את מסורת ההתחפשות - שהתחילה, כך טוענים, באירופה של ימי הביניים בהשפעת הקרנבל הרומי, ובהמשך תורצה במגוון דרכים על מנת לקשרה למסורת - אפשר לקשור בקלות לאוכל. מנות "מתחפשות" למנות אחרות, בשר עונד פני קינוח וירקות מעמידים פני קרפצ'יו. האמת? אפשר לראות ניצנים לכך עוד בילדותנו. אימהות נבונות לומדות בשחר-אימהותן לרסק ירקות למחית לא מאיימת ולא מזמן אף היינו עדים לוידוי שהתלקח למריבה, עת סבתא אחת הודתה שהייתה מטמינה בשר טחון בממולאים שהגישה לנכדה הצמחוני. אכן משחק מלוכלך.

גם מסעדנים מאמצים למנות מוכרות טעמים חדשים, ולמרכיבים מסוימים צורות הגשה שלא להם. אפשר להאשים את המטבח המולקולרי בכך שזה בדיוק מה שהוא עושה - מגיש לנו עננים תמוהים וקורא לזה קציפת שמן זית או פתיתים שקפקפים האוצרים בחובם טעמי עגבניה מהקיץ דאשתקד, אבל לא צריך להרחיק לכת. שפים (כמו גם סועדים) הם עם שמשתעמם בקלות ולכן שפת התפריטים הולכת והופכת מורכבת וחידתית יותר, גם אם מנה פשוטה עומדת מאחוריהם.

מנה אחת שהכתה גלים ושטפה כותרות לאחרונה היא קרפצ'יו הדלעת של מסעדת Deca. המנה זכתה בתואר הנכסף 'המנה הכי טובה בתל אביב' מטעם טיים-אאוט, וכונתה "קלילה, פשוטה ומתפצפצת" על ידי עבדכם הנאמן. קרפצ'יו, בהגדרה, עשוי מבקר או עגל נא, ויש האומרים שזה על שם הצייר הנודע (בקרב חובבי ציירים לא נודעים) ויטורה קרפצ'ו, שנהג להשתמש בגוונים אדומים המזכירים בשר נא. לא צריך הרבה יצירתיות בשביל לקשר לכך גם את צבעה הכתום של הדלעת, ולא צריך הרבה הגיון בשביל להסיק שהצייר כבר מזמן מחוץ לתמונה והיום יכול כל אחד לתת פרשנות לצורת הגשה מסוימת, ובמקרה הזה פרוסות דקות של דלעת מחופשת למנה שאפשר למצוא כמעט בכל מסעדה בארץ.

המטבח הערבי מספק לנו כמה סוגי קינוחים שכולנו נהיה מוכנים לסכן את עצמנו עבור טעימה מהם, בין אם מדובר בהסתננות לשטח A או בגיחה לרמלה. הכל בשביל בקלאווה פריכה עם סירופ הניגר מפיסטוקיה, או כנאפה חמימה עם גבינה מותכת הנמתחת מחלציה. במסעדת Messa החליטו שלא לדחות את הקינוחים לסוף ולהביא לכם את הבקלאווה כבר בתחילת הארוחה עם מנה ראשונה של בקלאווה עגל עם קרם קוקוס עדין, טחינה וקינמון. במסעדת נתנאל מגישים כנאפה שקדי עגל, המורכבת מאטריות קדאיף עם מלית שקדי עגל רכים, בצלצלי שאלוט, תמרים ואגוזי לוז.

אותו מטבח ערבי תרם לנו גם את המאכל הלאומי הבלתי רשמי - הפלאפל. מי לא רוצה להיות פלאפל, החביב כמעט על כל תושבי ישראל. במסעדת אדורה נותנים צ'אנס גם לחציל, עם פלאפל חצילים שרופים ועזרה קטנה של גבינת פרמזן. ואפילו פופקורן זכה לצאת מאולמות הקולנוע האפלוליים ולהיות מוגש בגאון על שולחנות מיטב מסעדותינו. מסעדת NIKKO שבהרצליה לקחה את החטיף צעד אחד קדימה עם מנה של פופ-שרימפס, שהם נתחי שרימפס קטנים, מצופים בטמפורה, דמויי פופקורן (וממכרים כמותו), המוגשים עם קרם צ'ילי ויוזו. תחשבו איזה נחמד זה לאכול שניצל, ולגלות שהוא עשוי בשר סרטנים. המנה אולי הכי נפוצה בבית הישראלי זוכה לשדרוג כזה באיזבל בר פירות ים, שם היא זוכה אפילו ליחס של המבורגר כשהיא מגיעה בלחמניה ובליווי צ'יפס. אגב, זו כנראה הזדמנות אחרונה ליהנות מהסרטן בתחפושת, מאחר והמסעדה סוגרת בקרוב את שעריה בדרכה לשערי גן העדן למסעדות, שם תפגוש בכמה ממושאי געגועינו הרחוקים (ד"ש לצ'ימיצ'אנגה, הא?).

ולא נסיים מבלי לתת מילה למקורות. תחפושות פורים מסמלות בעיקר את אסתר המלכה, שהסתירה את יהודיותה מהמלך. מה לעשות, יש כאלה שלא אוהבים יהודים. ישנם גם כאלה שלא אוהבים כבד. אחת התחפושות הותיקות והנפוצות בעולם האוכל היא חצילים בטעם כבד. מקורה בימי הצנע, עת כבד היה מצרך נדיר אך הגעגועים היו קשים מנשוא וחצילים מטוגנים, מרוסקים עם ביצה קשה ובצל מטוגן, היו הכי קרוב שהצליחו להגיע. היום יש כבד לכל דורש, אך עדיין יש מכורים קשים לממרח הלא-סקסי בעליל, ויש לו אף בן דוד רחוק כמו קישוא בטעם כבד, שאף לו הוקם לבטח מועדון מעריצים בפייסבוק.

בכלל, המונח הזה 'בטעם' מתחיל להיות שייך לעידן רחוק שהולך ומתרחק, וטוב שכך. מרגרינה המתחזה לחמאה, צימקאו המתחזה לשוקולד ושאר מרעין בישין, נשארים מאחור, תודה לאל, ומפנים את מקומם לטובת הדבר האמיתי.