לובשים ופושטים צורות וצבע

חלמתי לפתוח מסעדה שהיא מוזיאון, הסועדים ישבו מאחורי מחיצת זכוכית וייהנו מחד מהאמנות שתלויה על הקירות ומאידן יהיו ביחד עם המנות המעוצבות חלק מהתערוכה לבאי המוזיאון שאינם אוכלים. מחשבה נוספת ועוד שתי ציפורים קטנות שלחשו לי בקול רם הביאו אותי למסקנה שיש בזה מין החטטנות שאולי תתאים לניו יורק, אבל לא לתל אביב.

השילוב בין מסעדות ואמנות הם טבעי לגמרי. יש חלל, צריך לעצב אותו כדי לעשות לסועדים נעים בעין אז למה לא לתלות דברי אמנות? אפשר לארח על הקירות אמנים צעירים, לתת במה ראשונה לפי הפרסום בגלריות, כשהשיטה משרתת את כולם. האמן, זוכה לחשיפה, בעל המקום זוכה לתחלופה עיצובית בעלות לא גבוהה ואנו הסועדים יכולים לאהוב, לבקר, להתעלם לחלוטין או לשחק אותה פטרוני אמנות ולרכוש.

בכלל, עיצוב של מסעדה אינו מסתכם יותר בשולחנות פורמייקה, פלייסמטים שהם גם התפריטים וסכו"ם המגולגל ומהודק במפית מנייר נטול שכבות. היום לוקחים את עיצוב המסעדות לרמות שאפילו פיליפ סטארק לא היה מתבייש לתלות בהם את המעיל שלו. העיצוב עושה את האווירה, זו קבלת הפנים לאורח שנכנס בדלתות המסעדה. העין שלנו התאהבה במראה המינימליסטי, בשילוב של אפקטים מתוחכמים של תאורה. הכי חשוב זה העיצוב, אפילו אם לכל אורך הארוחה לא תוכלו להתרווח, כי הכיסאות הם למעשה ספסלים מאורכים נטולי משענות.

את החמימות מקבלים משילוב של עץ, פרקט, ריהוט בגוונים של חום, מפיות בקרם ונרות או תאורה עמומה אחרת. אפילו התפריטים חייבים להיות חלק מהדיל העיצובי, ה-red lounge בראשון לציון לקח את התפריטים למקום אחר ושונה ומציג תפריטים מפורטים ומדוייקים, המוטבעים על רקע שלא היה מבייש אף הפקת אופנה איכותית.

האתגרים העיצוביים הם החלק מהקונספט. סבסטיאן מזכירה תחנת רכבת, mind the gap (זיכרונה לברכה) שילבה מוטיבים דומיננטיים של הרכבת התחתית של לונדון. במונטיליו שליד סביון מצרפים שיר לפלייסמנט היוצר שילוב של אוכל, שירה ותרבות.

לפני סיום, לא נשכח את המקומות שנפתחו ועוצבו לפי תורת הפנג שווי, שאמורה ליצור זרימה והרמוניה במקום, אלא שעודף מוטיבים יכולים לעשות מיגרנה. התופעה של ניצול החלל לוקחת אותנו גם למקומות נוספים. לא רק תערוכות צילום כמו זו שהיו לאחרונה בקורדיליה של ניר צוק, או מכירת צילומי מסע חובבניים למען מטרות צדקה בבר-ים.

ואם כבר לקחת רחוק, אז בשבועות האחרונים בשבת בבוקר הפכה קומת הכניסה של מסעדת תהל בנחלת בנימין לשוק מעצבים קטן, בו מבחר איכותי של מעצבות צעירות ונטולות חנות משלהן מכרו קולקציות חורפיות תל אביביות. אני בעד ניצול החלל, זה כמו לקנות דבר אחד ולקבל משהו אחר במתנה, זה תורם לאווירה, זה מביא לקוחות למסעדה וכמו שכבר אמרתי – כולם מרוויחים.

שימשיך להיות נעים, מעניין ומקורי ואנחנו נבוא כשיש לנו שעה פנויה.