פיינשמאקער

אני אנין טעם.
חלקכם יאמרו פלצן, אחרים יכנו אותי פיינשמקר, אבל בשורה התחתונה אני אנין.
זה אומר שאני אוהב את הסטייק שלי מבשר טרי ומיושן כהלכה, את היין בטמפרטורה הנכונה ומהזנים האיכותיים, את הרוטב לא דליל ולא עז מידי, ועוד מיני פכים רבים של אנינות מפולצנת.

הנקודה הפילוסופית מגיעה כאשר אני מנסה לחשב ביני ובין עצמי האם אותה גבהות קולינרית טומנת בחובה יתרונות או שמא חסרונות, במילים אחרות מה עדיף, להבין בשטובריאן ב 100 יורו על הלכותיו או להינות מאומצה מפולפלת בפיתה?

האינסטינקט אומר ללכת על הפיתה, גם יותר זול וגם יותר זמין, כי הרי בינינו כמה פעמים אני כבר יוקד על ארוחה מישלנית...

אבל בחינה מדוקדקת יותר של מצבי האולטרא גסטרונומי מבהירה לי התשובה הנה דווקא בכיוון ההפוך.
נכון שהיום קשה לי יותר לצאת מגדרי מסתם ארוחה מזדמנת שבגיל צעיר יותר החשבתי לפסגת המטבח
(בורגר ראנץ' למשל), ונכון שאין לי כמעט פרטנרים אופציונלים לארוחות איכותיות באמת (גם בגלל המחיר וגם בגלל היכולת שלהם להבחין בדקויות הטעמים), שלא לדבר על כך שמעט מאוד מנות יכולות היום לסחוט מפי קריאות התפעלות יוצאות דופן.

אבל למרות כל זאת אני עדיין מעדיף את מצבי הפיינשמקרי, סטטוס של נהנתן שיודע לגלגל נכון את המרלו, לצקת את כף רוטב הרוזמרין בשמנת ולמרוח את שומן האווז על הטוסט עם הבייקון. בגלל מפלס הפלצנות הנוכחי שלי אני יכול להגיע לרמות הנאה וסיפוק מרקיעות שחקים מאיזה מנת כבד אווז ברוטב תאנים או סתם פוקצ'ה עשויה בידי רב אמן מחונן.

וחוץ מזה יש כמה מקומות שיודעים להכין אחל'ה סטייק בפיתה...