מעשה שהיה כך היה. הזמן הוא יום שישי באזור אחר הצהריים בואכה ערב. המקום מרכז תל אביב. אני רעב.
סיפור אחר. הזמן הוא כל יום חול אחרי 2 בלילה. המקום אותו מקום ואני עדיין רעב.
פעם, ולא כל כך מזמן, בואו נאמר, 5 שנים לאחור, לא הייתה כאן שום בעיה. ביג מאמא פיזרה שליחיה ברחבי הכרך עד ארבע בבוקר והיא לא הייתה היחידה. באלנבי היו שווארמיות מספר פתוחות עד השעות הקטנות של הלילה, נושקות לזריחה.
אולי זה הפיגועים, המצב בכללותו או סתם ההשתלטות החו-בתית על העיר, אני לא יודע מה, אבל העובדה היא שאני מוצא עצמי יותר ויותר רעב. לא נוגע בנקניקיות הדוחות האלה. גם הסמבוסקים יצאו לי מאיפה שכל האוכל יוצא בסופו של דבר. דיקסי ודיטה ושות' יקרות מדי ליום יום יום... מה עם איזה סלייס, איזו מנת כבש עסיסית מלאה בעמבה ונוטפת חריף?
או במילים אחרות, איפה אתם? הרי אם היה ביקוש היה גם היצע (סחתין לעצמי על המודעות הכלכלית). צאו מהבית! עזבו אתכם מהבוקר. חם שם. צפוף. השמש יוקדת, מסנוורת ומסרטנת. יש זיהום רעש וזיהום אוויר. יכולים לתפוס אתכם מהבנק או מביטוח לאומי או אפילו שניהם לחבור יחד ולעקל חשבונכם הדל והצנוע ללא כל התרעה מוקדמת. והכי חשוב, לא צריך לחכות יום שלם עד הוויסקי הראשון.
אז חברה, קחו עצמכם בידיים, תהיו רציניים. קצת אחריות לא הזיקה עוד לאף אחד. עזבו את עבודת היום או כל עיסוק מעיק שכזה, קומו בארבע אחרי הצהריים, צאו מהבית לא לפני תשע, תשתו משהו, תרגישו בנוח. בבוקר יבוא המנצ'יז. ואז, בשבע, בדיוק כשאתם מתחילים לראות את האנשים בדמותכם הישנה והנלעגת יוצאים טרוטי עיניים לרחובות שטופי השמש, חייכו חיוך קטן ולכו לישון. תודה.
כתבות נוספות של דני קליין
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת