כשהמצב הכלכלי שלך מציב אותך בין ויקי כנפו לבין דוגמה לעוד סיפור שיכול להפוך בקלות להפוך ללהיט חברתי של אלי לוזון או של אתי לוי, אבל אתה עדיין חי בתוך הבועה, נדמה לך שאתה עדיין יכול להרשות לעצמך מותרות כמו לאכול במסעדות.
לכאורה, זה נראה לגמרי הגיוני, אתה נכנס למקום (ממוזג, אם אפשר), מבקש אוכל ותמורתו נותן שטרות של נייר שנמשכו מהבנק, ממקור לא קיים של כסף, כך שהם ממילא לא ממש שלך, אוכל, שותה, שובע, נהנה, הביתה, לישון. למה לא להחזיר עטרה ליושנה? לגוד אולד סחר חליפין? אני אתן לכם שטרות חסרי כל ערך ואתם תתנו לי אוכל מתכלה וטעים.
אבל לפעמים הבועה מתפוצצת ואני מגלה שוב שאני סטודנטית שלא יכולה אפילו לעזוב את הבית מטעמים כלכליים ומחשבת את כמות הכסף שהיא מוציאה על נסיעות אוטובוסים וסיגריות. בתל אביב אמנם קל תמיד למצוא מה לעשות גם כשאין כסף, אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי בקרב חבורת אנשים שבה כל אחד מכה בתור על פדחתו ונזכר בכל החובות שיש לו, להורים, לבית ספר, למדינה וליוסי מהמכולת, מה שגורר, אצל כל אחד בתורו הבטחות כמו, "אנ'לא יוצא יותר בחיים, די כבר עם כל האלכוהול הזה", ומעבר לצורת יציאות חדשה - ספסלים בשדרות שונות ברחבי העיר, כשאת המלצרית מחליף המוכר בפיצוצייה. ככה מחיר הגולדסטאר צונח בן רגע ואת הרעב משביעים קבוקים וקרטיבים, שילוב נהדר ליום קיץ חם.
הפיתרון הסמי יאפי שמצאתי לעצמי, מעין מקבילה כמעט מזינה ל"ווינדו שופינג" המוכר והטוב הוא "תפריט שופינג". להגיע לבית קפה, מסעדה, חומוסייה, משהו, וגם אם אין כסף להזמין כמעט כלום, להתענג על קריאה של כל מנה ומנה. גם אם המנות עצמן לא טעימות, קריאת הפירוט מעלה בי סיפוק שדומה לכמעט קניית נעליים בשופרא או לכמעט קניית בגדים בקאלה.
זו הדרך הקטנה שלי להתמודד עם המיתון - לחיות במינוס, אבל לפנטז בפה על חיים קולינריים לפחות כמו של ביבי. אתם יודעים מה, הייתי מוכנה לחוות חיים קולינריים גם כמו של עופר גלזר. כזו אני, אין לי בעיה להתפשר כשצריך.
כתבות נוספות של רותם רוזנטל
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת