יאללה טורקיה!

רכבת אווירית למדינה השכנה והמיוחדת עובדת לאחרונה שעות נוספות, העברית שולטת ברחובות הבירה וכל שנותר הוא להינות ממה שטורקיה מציעה לשכניה הישראלים...


כיאה לעונה החמה ולמרות המיתון, אלפי ישראלים (כמעט כמו תמיד) בחרו לבלות את חופשת הקיץ שלהם בטורקיה השכנה. יש ים, יש בטן גב, יש שווקים, מואזין וארמונות, עתיקות וצלילים- אבל מה זה שווה בלי המאכלים? אז זהו שמאכלים לא חסר בטורקיה ובעיקר ממולאים מצויינים.

הטיפ המקומי הוא ללכת למסעדות בהן מוצגות המנות בחלון והמטבח במרחק הליכה ולא מאחורי מרתפים נידחים. מסעדות אלו, שלרוב חפות מגינוני עיצוב ותפאורה מגישות אוכל. והאוכל הוא הסיבה המשכנעת ביותר לאכול בהן. כל ירק אפשרי מתמלא בכל טוב והצבעים עושים שמח בעיניים. אבל דווקא על המתוקים המצויינים של הטורקים שווה להתעכב.

בנסיעה הראשונה לשם, כשעוד הייתי בתקופת הבררנות בה כל צלחת עם מאכלים לא מוכרים/ תבלינים/שום היוותה סכנה אמיתית, דלגתי על כל מטעמי המסעדות שלימים התגלו כחוויה הטורקית האותנטית. הגעתי לשדה התעופה, מרחק שעות ספורות מהבית, ושם בדיוטי פרי, בין דוכני הבשמים והטעימות סטייל סופר סל, שלחתי ידיים לעבר קוביות חשודות עטופות קוקוס. אין לי מושג מה הביא אותי להתנסות האמיצה (רוב הסיכויים שזה בגלל ה"חינם"), אבל התוצאה היתה מפתיעה. מסתבר שטעמתי רחת לקום, מאכל שסלדתי ממנו בארץ, אבל בגרסה החו"לית הטעם היה מצויין. אחת החברות שמייצרת את הרחת הטורקית נקראת "האזאר בבה" (רק בשביל השם המצחיק שווה להצטייד בקופסאות שלהם), והיא מציעה את הממתק במגשים סגורים ועטופים עם קוביות קטנות של הרחת ממולאת פיסטוקים ומגולגלת באבקת סוכר.

האגדה מספרת שסולטן טורקי שרצה לפייס בין נשותיו הרבות פנה לקונפיטור שלו להכין משהו מתוק. הוא בתגובה ניסה וערבב ורקח סירופ סוכר, אגוזים ופירות בתוך מסטיק דביק עד שהתקבלה הלקום הידועה. הסולטן הנלהב מינה את אותו יצרן מתוקים לקונפיטור הראשי והרחת הוגשה בכל סעודה יומית. בהמשך (מאה ה-19) הגיעה הבשורה המתוקה לשאר מדינות אירופה בזכות מטייל בריטי שהתאהב בטעם, קנה ארגזים ושלח אותם לאי של המלכה תחת השם "מעדן טורקי".

אז אם יצא שהתפספסו המסעדות בערים, תשקיעו בחברים ובמשפחה שנשארו מאחור והביאו להם טעמים וריחות באריזת מתנה.