המצב בקאנט, את זה כולם אומרים. רוצים
לברוח, לזוז. לא כל כך משנה לאן. כל מי
שאני מדבר איתו לאחרונה, מחזיק בבעלותו
מגירה ובה תוכנית חירום לנסיעה. לאנשהו.
בכפרינו הגלובלי, ניו-יורק זה רק הצד השני
של הוואדי ולונדון זה מעל המכולת של משה.
אז אומנם הודעות sms חוצות גבולות במהירות
האור, והתקליט החדש של radiohead נצרב
בשוק הכרמל עוד לפני שהוקלט בלונדון.
והנה, למרות כל זאת נראה כי סוגיית הגירתם
של מאכלים לוקאליים הנה קשה עד בלתי
פתירה, וזאת מסיבות בלתי ברורות בעליל.
כאילו, פיצה. פשוט, לא? המרכיבים ידועים
וניתנים להשגה בכל מקום. גם תנור לא צריך
להוות בעיה קשה מדי בעידן ה-pocketPC.
זוג ידיים איטלקיות? אפשר להביא. עכשיו,
סעו לניו-יורק ותאכלו סלייס. לא משנה איפה.
נו? עולם אחר. למה? לאלוהים וג'ון גוטי
הפתרונים. לא רק שבארץ אין פיצה טובה
או אפילו בינונית. בשום מקום אין. אפילו
בברונקס. בטח שלא ב- L.A..
וחומוס? פשוט מזה אין. חומוס, לימון, שום,
סומסום. אולי עוד כמה דברים קטנים.
אני מציע פרס של אלפי דינרים ירדנים למי
שימצא לי חומוס ראוי מחוץ לגבולות המזרח
התיכון. ויש עוד מלא דוגמאות. וכך, בעודי
חולם על השדרה החמישית או לחילופין על
מרפסת למרגלות ההימלאיה תחת שתי עיניו
הפקוחות והשלישית העצומה של שיווה,
יודע אני, כי אחרי הכל הגעגועים ללאפה
יחזירוני תמיד לארץ זבת הדם והעמבה.
כתבות נוספות של דני קליין
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת