כשגרתי בניו יורק היה לי מתחת לבית בית קפה. אוכלוסיית המבקרים התחלקה למקומיים, אלה שעברו בבוקר לקחת את הקפה בדרך לעבודה ויושבים על שפת המדרכה נהנים מהשמש האחרונה, והמזדמנים, שהיו מגיעים בעיקר בערב. המעבר שלי לאחד מפרוורי הכרך התל אביבי, והימצאותו של בית קפה שכונתי מקסים בקרבת מקום הביאה אותי לעסוק בשאלת בתי הקפה לאן?
דומה שהחלוקה היא לשתי קבוצות עיקריות: השכונתיים, ורשתות הקפה. הרנסנס של בתי הקפה והשבחתו של הטעם הישראלי בקפה (או הגמילה מקפה נמס עלית) היה תהליך יחסית מהיר. רשתות הקפה פרחו בארצנו כפטריות אחרי הגשם, כל רשת מתגאה שהיא קולה בעצמה את הקפה ומגישה קפה במבחר גדלים, טעמים, ומרקמים. הרשת הראשונה (למיטב זכרוני) היתה ארקפה, זוכרת אני את הסניף הרוטשילד על צוותו המקצועי שהסביר את ההבדל בין לאטה, לקפוצ'ינו, והיה כולו על טהרת המין הגברי, אחריה כמבול של הצלחה קמו רשתות מקומיות נוספות, ואף הגיעו רשתות מחו"ל ותעשיית הקפה הפכה למותגית. חלק מהרשתות עובדות בשיטת הזמן וקח לשולחן, (מצויין לבליינד דייט, חוסך את המבוכה בהמתנה לחשבון והרצון לעוף משם כמה שיותר מהר) ויש אחרות ששומרות על המסורת ומעסיקות רחמנא נצלן מלצריות ומלצרים.
בית קפה השכונתי, עבר שדרוג ברמת הקפה אבל נשאר בו היתרון של שכולם מכירים את כולם (ולאלה שחושבים שזה חסרון, דיינו). בשכונה מכירים אותך, יודעים איך אתה אוהב את הקפה שלך, אפשר להגיע אליו בטרנינג ובלי איפור ואם מתמידים אפשר לזכות בשולחן קבוע.
מותגי הקפה המוגשים, מחולקים לכאלה שנושאים ניחוח בינלאומי, כמו לאווצ'ה, אילי ואחרים, וכאלה בעלי זהות ישראלית כמו קפה ג'ו שהוא בעיני מהטובים ביותר שעושים פה.אכן עשינו מהלך גדול מהימים של נמס עלית על חלב (שנקרא הפוך), אבל מאחורי המותגים וקצף החלב נשארנו אותם אנשים אלה שעבורם חברים וקפה זה חלק מלהיות שייך.
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת