בימים שבשיגרה אני מחשיבה אתעצמי כמבינה באוכל ואחת כזושיודעת לעמוד על טיבו של מה שמונח בצלחתה, לטוב ולרע.ובאמת, אני בדרך כלל מעדיפה להנות ממאכלים מעודנים, קצת מתוחכמים או לפחות בעלי ניחוח ביתי או טעם של געגועים.לא סתם אמרתי "בדרך כלל".בשאר הזמן אני מושפעת מסטייה קטנה שאני מפתחת, בערך מגיל שבע,שאני קוראת לה תסמונת קופת חולים.הכל התחיל מזה שאמא שלי היתהלוקחת אותי לקופת חוליםלבדיקות דם או משהו מרנין אחרשבזכותו הגעתי לבית הספרבאיחור של שעתיים. איכשהו תמיד היה קורה שאחרי הבדיקות היינוקונות סנדוויץ' או עוגה בקיוסקשליד קופת חולים.אלו היו תמיד עוגות "חנק למחצה"דביקות מסירופ סוכר וחסרות תוכןאו סנדוויצ'ים דלים ומשעממים(לכאורה) שהיו מלווים במיץ אשכוליותאו בשוקו.אין לי הסבר לענין הזה, אבל אניפשוט אוהבת את הסנדוויצ'ים האלו, מקיוסקים שכוחי אל,ממכונות בשדות תעופה או ממכונותבמסדרונות של משרדי ממשלהקודרים. אני אוהבת את עטיפתהניילון, את החסה המבצבצת, למרות שימי פריכותה חלפו מזמן, את הלחמניה הלא ממש טריה.מה לעשות, כל אחד והסטיות שלו..
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת