וונגולי: אני קופץ לניו יורק לארוחת צהרים

מיקי פרנקל "דווקא עכשיו חופשה בישראל" אומרת הפרסומת. ואני אומר: "שקר בפרסום". דווקא עכשיו זה הזמן לפטריוטיזם אמיתי. דווקא בימים קשים אלה, זה הזמן לנסוע לניו יורק. הסיילים של הקריסמס מוחלפים בסיילים של ראש השנה, והטיסות זולות מתמיד. למי שלא מסתדרת לו נסיעה לניו יורק, יוכל להחליף אותה (באופן זמני כמובן) בנסיעה לרחוב אבן גבירול בתל אביב, שם בתחילתו יושבת וונגולי שנראית כמו פינה ניו יורקית קטנה בלב תל אביב. וונגולי מעוצבת בסגנון מפואר קלאסי: ריהוט עץ כהה, וילונות אדומים כבדים, אהיל ענקי סופר מודרני על התקרה שמעמיד בצל את עץ חג המולד הנשיאותי, בר מפואר ומלצרים נעימים ומהירים. בין שתים עשרה בצהרים לחמש בערב מגישים שם את הארוחה העסקית הכי חוץ לארצית שיש. עסקית עולה שם בסביבות השבעים שקלים, ויש כמה אפשרויות מאוד מעניינות, ביניהן ארוחת סושי ומרק מיסו, פלטת פירות ים קרה ומאוד מרשימה, צלחת אויסטרים וכוס יין, או תפריט תבשילים הכולל מנה ראשונה עיקרית ושתייה. אנחנו פתחנו בשישה אויסטרים וכוס יין לבן, שזו הפתיחה האולטימטיבית לארוחת צהרים. כן, תקנאו. כונכיות ובתוכן טעם של ים, עם כוס יין אורביייטו קלאסיקו לבן מאיטליה, שהיה חצי יבש וגרם לי, אחרי כמה אויסטרים עם טיפטופי לימון ,וכמה צלילי שלוק, לשכוח שאני באזור חיוג אפס שלוש, ושיש מיתון, ומשהו עם השטחים. וכך בעיניים מזוגגות משהו עברנו לפלטת פירות הים הקרה שמגיעה גם היא עם כוס יין, הפעם הלכנו על דיאברטי אדום יבש. הפלטה כללה סרטנים, אויסטרים (עוד!), מולים שרימפס ו וונגולי, שהוא סוג של צידפה, שמגיעים עם כל מיני טבלונים כמו חומץ בן יין עם שבבי בצל, ממרח מיונז חריף, וחמאה עם לימון ורוזמרין שהיתה כל כך טעימה עד שחיסלנו אותה עם הלחם. פירות ים קרים הם חווית האוכל האולטימטיבית שמביעים את הטעם מקורי של החיה, וחושפים הצייד הקרניבור שבתוכנו שבוצע את השלל במו ידיו (והמכשירים הקוואזי דנטליים המסופקים לו). עברנו גם לקומבינציית המנה ראשונה ועיקרית (עם שתייה בשישים ותשעה שקלים). התפריט כולל גם מנות שאינן פירות ים כמו פילה ביין אדום וחומץ בלסאמי או פסטה שמנת ופטריות, אבל לא בשביל זה באנו. בין המנות הראשונות ראינו קרפצ'ו סלמון שנראה טעים ואוקטופוס בטריאקי שנשמע כמו סרט של ג'יימס בונד, בו הוא מנצח טייקון יווני שמנסה להשתלט על העולם בעזרת סירטאקי, ובחרנו סלט קלמארי בויניגרט, שהגיע על מצע רוקט שהיה מנה פתיחה נעימה (ובשבילנו מנת ביניים מעולה). במנה העיקריות התלבטנו בין סרטן (ביין לבן ובפטרוזיליה), מולים (ברוטב עגבניות) או ג'מבו שרימפס (בחלב קוקוס, צ'ילי ולמון גראס ושום) ובחרנו באחרון. ג'מבו שרימפס שמנמנים שנחתכו קלות בגב כדי שיהיה לנו קל לקלף אותם, ברוטב מעולה שלא השארנו ממנו טיפה. חיסלנו אותו עם הלחם ועם תוספת האורז. מנה שבהחלט שווה את הפאצ'קיריי של קילוף שרימפסים שטובלים ברוטב. (אבל אל פחד. במסעדה שכזאת מקבלים קערת מים חמים ומבושמים לשטוף בהם את הידיים) הקינוחים אינם כלולים בתפריט העסקי אבל לא ויתרנו על שוקולד וונגולי. שהיא, אם אני אעזוב לרגע את כללי העברית המקובלים, קינוח שהוא מאוד שוקולד. שני גלילי שוקולד בלגי מריר ועשיר שטים בקפה קר. זה קינוח של ארוחת צהרים שמביא אושר יותר מלגלות ביום חמישי בשעה שלוש שהיום לא יום רביעי (אלא חמישי) ושהשבוע כבר נגמר. לא ויתרנו גם על קינוח קליל יותר של חמישה סוגי סורבה פירות שונים, בעושר של סוגים וטעמים, שהכי כיף איתם זה לקחת כפית מטעם אחד, ואז כפית מצבע אחר. את הקינוח ליווינו בכוסית יין פורט ובפרנה בלאנקה שהוא אחיו החזק של הייגרמייסטר שהופך את הארוחה הכי כבדה לנישנוש קל, והביא לי עוד שעתיים לפחות של טיסה בשמי ארצנו (וכן, היא נהגה חזרה). וונגולי, אבן גבירול 14, טלפון 6915952