שירת האווז

מיקי פרנקל כן. העם אמר את דברו. לא עוד יאפים אוכלי סושי במערכות השלטון. יפי הנפש בורחים לחגווי הסלע, או מסווים עצמם כבעלי באסטות בשוק מחנה יהודה ו/או אוהדי ביתר ירושלים. הבוחרים באפשרות ב' לא יאכלו עוד תאילנדי מוקפץ לארוחת צוהריים, מעתה אמור: אכלתי סיח בשיפודי אווזי (וכשאני אומר סיח אני מתכוון לשיפוד, לא לסוס צעיר. לפחות אני מקווה שזה לא מה שאכלתי) . ארוחת צוהריים עסקית בשיפודי אווזי כוללת לאפות צ'יפס וסלטים (טחינה, חומוס, חצילים, סלט ירקות וכו') בשיטת אכול כפי יכולתך, שיפוד אחד, כוס שתייה, וכוס קפה עם עוגיה. אפשר לבחור בין שיפוד פרגית, פילה אווז, וכל מיני חלקים פנימיים כמו טחול, לב וביז (עטיני פרה) . הלאפה, צ'יפס, סלטים מגיעים די מהר, ויש הרבה זמן להתמלא מהם עד שמגיע השיפוד. וכשמגיע השיפוד כבר די מלאים מהלאפה, אבל זה רק שיפוד אחד, אז אוכלים אותו. את האוכל אין לתאר במונחי גורמה, אבל הוא לרוב אכיל ובהחלט משביע. משביע עד כי מי שהלך לאכול בהפסקת הצהרים יטה לנמנום בחזרתו לעבודה. השרות הוא אדיב. לכל מלצר יש תפקיד משלו, ולכן בקשה לעוד חומוס מהמלצר של הלאפות לא יזכה בתגובה. המבינים יבקשו מהמלצר של הלאפות שיבקש מהמלצר של החומוס שיביא חומוס. המלצרים, שמתי לב, הם מבני דודינו, אבל שכנים לא בוחרים (ושלום עושים עם אויבים). אגב, אם אתם בוחרים באפשרות א' (להזכירכם, בריחה אל חגווי הסלע) , יש כמה מסעדות טובות בניו יורק, כך שמעתי.