בספינה של קרח

בת חן כהן לא הייתי עוד ביפן אבל אני רוצה לנסוע לשם, לראות את הדובדבן פורח, לטייל בפסטורליה בין פגודות המשפילות גגותיהן וחלוקי נחל לבנים ונעימים למגע, מחצלות קש וקבקבי עץ כדי להבין, מקרוב, איך אוכל שנראה לכאורה כל כך קר, יכול גרום לי להתחממות והתרוממות רוח. בינתיים אני מוצאת את עצמי ביום שישי בערב במייאקו, מסעדה יפנית מעוצבת בבצלאל עשרים ושמונה שבמתחם הבורסה ברמת גן. העיצוב מאופיין בשילוב של קווים נקיים ואורות עמומים, המשתלבים במבנה המוארך נטשנו את המסורת והלכנו על מבחר מנות מהתפריט בלי החלוקה ההיררכית למנות. התחלנו במרקים, מיסו בשבילי שהלא מין המפורסמות שקשה לי לעמוד בפיתוי, ואמיר הזמין את האבי ראמן עם שרימפס, שטעמו היה עדין מאוד והושפע במיוחד מהפטריות שנתנו לו ארומה נפלאה. במחלקת הסושי (המחולקת לפי סוגי המאקי השונים) בחרנו מהרולים המיוחדים , מיאקו רול של קורדאי (דג דניס) עם אספרגוס (עשרים וארבעה שקלים בממוצע למיאקו רול) הרול כולו נטבל וטוגן בטמפורה. קיבלנו אינרי (שזה כיסון של טופו ממולא באורז) עם ספייסי טונה, ועוד אחד עם סלמון אבוקדו ומיונז יפני. הקונוסים היו טובים מאוד גם הם. אוניית הקרח היתה השיא של ארוחת הסושי, במייאקו בחרו להגיש את הסשימי (שתי יחידות של דג נא ללא אורז) בכלי עשוי כולו קרח. פשוט מקסים. יש גם מנות של סושי צימחוני, שבמקרה שלנו לא נוסו, אבל הומלצו בחום. התפריט כולל מנות שלא מתחום הגדה. בחרנו מבחר של קושיאקי (שיפודים) בטריאקי, (שמונה עשרה שקלים בממוצע לשיפוד) היאקיטורי (פרגיות) היה טוב מאוד, וכך גם (סאקה) הסלמון ואבי (השרימפס) שטעם העישון הקל עושה לו חסד מאין כמוהו. את שיפוד כבד האווז פחות אהבנו אבל זו כבר שאלה של טעם. ניתן להזמין מנות צד כמו אורז מטוגן עם ירקות או סלט מייאקו. עוד לפני הקינוח, כדורי סורבה פסיפלורה וגוייאבה (שלזוג לא אוהבי הפרי שכמונו באו בהפתעה מאין כמוה) סיכמנו שאם ככה חיים ביפן אנחנו (כלשון כוורת) כבר באים. המסעדה מתהדרת בתפריט אלכוהול עשיר, כולל מבחר של סאקה חם וקר, צ'ויה אומה (ליקר שזיפים פנטסטי) ובירות מיפן. בימים ראשון וחמישי מוגש תפריט צהרים עסקי, במחירים של חמישים עד תשעים שקלים, ואם לא תזמינו מקום תיאלצו להמתין זמן רב לשולחן. האזור בערב פחות עמוס, ומאפשר חנייה קרובה.