קיטון, מסורת של אוכל יהודי

אשר וטורי לפני שבועות אחדים, במלאות שנה לפטירתו של שחקן הבימה הותיק שמעון פינקל, כתב עליו הצייר מנשה קדישמן ב"ידיעות אחרונות: "בימי שישי בערב, פינקל וביתו מירה שהייתה בשנות השישים לחייה, היו אוכלים בדרך כלל במסעדת קיטון בתל אביב. גם אני ומשפחתי אוכלים שם. כולנו קצת הומלסים, והאוכל מזכיר לנו את הבית שאבד. ביום שבת גמלה בלבנו החלטה משפחתית לסעוד ארוחת צהרים בקיטון. מסעדת קיטון השוכנת בפאתי דיזינגוף, זה מוסד, מיתוס, כמו כסית, כמו דיצה מאז 1945. מקום שהולכים אליו קודם כדי להיות בו, ורק אחר כך כדי לאכול בו את האוכל המזרח אירופאי הפשוט, הלא מתחכם, שכמעט ולא השתנה עם השנים שכאן אוהבים לקרוא לו: "אוכל יהודי". הגעתי למסעדה בשעת אחר הצהריים, לקחתי איתי את שתי בנותי התאומות בנות השמונה, אלה ושיר כדי להראות להם מה זה "אוכל יהודי". למנות הראשונות, הן ביקשו מרק אטריות ואני הסתפקתי בסלטים ביתיים שהיו בעלי טעם מיוחד, טיפה מתקתק. כבד קצוץ, סלט חצילים, וסלט ירקות חתוך גס. הבנות אהבו את המרק, ואפילו ביקשו עוד. (בבית זה לא היה קורה) בדרך לעיקריות, המליצה לנו אורנה (בעלת המקום) על קריפלך מטוגנים. קנינו. הטיגון עם רוטב הבצל, הפך את הקריפלך למעדן אמיתי. גם הבנות שאכלו אותם לראשונה בחייהן נהנו. לעיקריות הזמנו שניצלים. אז ככה: שניצל יכול להיות סתם שניצל. ושניצל יכול להיות מיוחד ורך במיוחד אם דפקו אותו כמה דקות בלבד קודם לכן, וציפו אותו בציפויים הנכונים. כאלה הם השניצלים של קיטון. לעצמי הזמנתי שניצל עם ציפוי שומשום, ולבנות שניצל רגיל (ענק בגודלו) עם תוספות אורז וצימס (גזר ממותק וצימוקים). מבט חטוף בסועדים סביבי (המסעדה הייתה מפוצצת) גרם לי להזמין גם טשולנט ומעיים ממולאים באורז. למרות הסכנה של תחושת הכובד שבאה אחרי אני ממליץ בחום על המנה. לקינוח, הבנות ביקשו מוס שוקולד, אבל העדיפו להתחלק איתי בעוגת גלידה משוקולד וויסקי. ומילה לסיום. קיטון היא מצד אחד מסעדה עם מסורת שנהגו ועדיין נוהגים לשבת בה אנשי רוח, אומנים ובוהמה (ארתור רובינשטיין, נתן זך, חיים טופול, שושנה דמרי, חנה רובינא, שלום חנוך ועוד, ומצד שני באים אליה גם לא מעט צעירים אלמונים שגרים בשכירות בסביבה ומנסים למצוא את עתידם בעיר הגדולה. נראה לי כי גם הם "קצת הומלסים בנשמה, שזקוקים לאוכל שיזכיר להם את הבית .." קיטון: דיזינגוף 145 ת"א טל': 03-5233679