פיקאסו, חלון לים התיכון

אשר וטורי אולי בגלל הרוח הקרירה, אולי בגלל מצב הרוח הרומנטי, בת זוגי ואני חשנו רעב, והחלטנו לרדת לרחוב הירקון בתל אביב, שם מצאנו את פיקאסו, משהוא באמצע שבין פאב למסעדה. תשעה וחצי בערב. מבט מהיר מגלה כמה שולחנות של תיירים מעונבים וכמה זוגות צעירים רומנטיים. אנחנו בפנים. המלצרית מציעה לנו להתחיל עם אפריטיף מתוך תפריט אלכוהולי עשיר במיוחד, אבל אנחנו העדפנו לדלג על המשחק המקדים הזה, ולגשת ישר לאוכל. נשנושי הפתיחה בפיקאסו כוללים לחם כפרי מתובל בשמן זית, שום ופסטו, ולצדו מאכלים ים תיכוניים, מיני זיתים, עגבניות שרי, ושאר חמוצים, מתובלים בשמן זית ופסטו. המנות העיקריות בפיקאסו מגוונות ומורכבות מסגנונות שונים . אפשרות ראשונה, תפריט תאילנדי, הכולל מגוון מרקים, אגרול וסלטי עוף כמנות ראשונות, וכן מולארד, כנפי עוף, ושאר מיני מנות עיקריות ברטבים אקזוטיים. התפריט איטלקי כולל פטה כבד אווז, מיני פיצות, פסטות, ופוקאצ'ות עם סלמון, חזה עוף ועוד, אלא שבת זוגי ואני, במצב רוח של דגים. לראשונות הזמנו סלמון מעושן ברוטב מירנדה ובלוית עלי רוקט (עשב תיבול) רעננים, מה שהפכו אותו לערב לחך במיוחד. הערה בנושא הגודל: המנה הייתה לא קטנה מדי, אבל גם לא בגודל כזה שמשאיר את הבן אדם שבע לקראת המנה העיקרית . והמלצה שלי: לא ממש חייבים לגעת בפרוסות הטוסט הנלוות למנה הראשונה. חבל. יש דברים טובים גם בהמשך. לקראת העיקריות, ערכנו בת זוגי ואני דיון קצר. האם ללכת על טורנדו רוסיני או סינטה ביין אדום, או פילה סלמון ביין לבן. מלצרית נחמדה עזרה בסוגיה. אם הולכים על דגים, אז עד הסוף. בת זוגי , בחרה סלט שני סוגי סלמון ( בגריל ומעושן), אנוכי בחרתי בדניס בגריל, בשמן זית ורוזמרין. בהמתנה (כעשרים דקות) למנה העיקרית, לגמנו יין טוב, ובהינו בקירות המסעדה המכוסים רישומי קיר של גברים ונשים מעורטלים. העיקריות הגיעו. מראה קערת הסלט הענקית של בת זוגי, עם עגבניות השרי ופלחי הסלמון המעושן, ובעיקר פלחי הסלמון בגריל, גרמו לי לתחושת קנאה .זוגתי חשה בכך. כדי שלא יפלו פני, שיתפה אותי במספר פלחי סלמון צלויים. ואכן, המראה לא הטעה. צלוייםכהלכה, מתובלנים כהלכה, ממש נמס בפה. הדניס שלי, חיצונית, הרשים מעט פחות, אבל היה בהחלט טעים הודות לשום הקלוי שמן הזית והרוזמרין. גם תפוחי האדמה הקטנים, אפויים בשמן זית ורוזמרין, עמדו בהחלט במבחן, אם כי, מול השפע הזה קשה היה להעניק להם את מירב תשומת הלב. בת זוגתי לא עמדה בשלב הקינוח. אני, דבק במשימה, החלטתי שלא לפסוח. המלצות המלצרית הוכיחו את עצמן שוב. הלכתי על עוגת מוס שוקולד המכונה כאן "הלנה". עד כמה שאני זוכר מהתיכון, הלנה היפה הייתה על פי המיתולוגיה היוונית אחראית למלחמת טרויה, ואפילו "המלך" כתב על זה שיר. אנחנו מצאנו שזו דרך מקסימה (השוקולד, השוקולד) לסיים את הערב.