לויקו מושיקו

כשסיפרתי לחברים שאני הולך לכתוב על "לויקו מושיקו", קיבלתי תגובות די מפתיעות באחידותן. רוב התגובות היו "מוסד", "מקום עם כבוד", "אני אוכל שם מילדות". יוצא הדופן היחיד היה חברי ד', אשר אחרי שסיים לשבח, שאל "למה, אבל למה אין להם לבנה"? "לויקו מושיקו" היא הסטקייה הרשונה בארץ. היא הוקמה אי-שם בסוף שנות החמישים, תחילת השישים, כאשר שני חברי ילדות, משה צ'רני וסימן-טוב לוי, החליטו לפתוח אותה בשותפות. בהיסטוריה הקצרה של הישראליות ארבעים השנה האלה מספיקות כדי להפוך אותה למוסד, מיתוס, או כל מונח דומה אחר. מרבית הדברים נשארו עד היום. התפריט נשאר זהה והצלע לבן והאוסובוקו מוגשים בדיוק כמו בהתחלה, והמקום עצמו מנוהל ע"י הנכד של לויקו והנכדה של מושיקו. למנות פתיחה קיבלתי מבחר סלטים שהגיעו מלווים בפיתות הארוכות החתוכות לשניים, שמזוהות עם המקום. בין הסלטים היו סלט ירקות חתוך קטן, החומוס והטחינה של המקום שהיו מוצפות בשמן זית (חזק לא מיימי. טוב.), חמוצים וצ'ילי חריף, מבוסס על שעועית שהיה תחרות טובה לפלפלים החריפים, אלה מהצלחת של החמוצים. למנה עיקרית הזמנתי את מנת הדגל של המקום האוסובוקו בליווי מג'דרה. אוסובוקו הוא מנת בשר איטלקית, ששמה או גם מהותה אוסובוקו באיטלקית זה "עצם עם חור". המנה, אם כן, היא בשר השוק או הירך של כבש, עגל (במקרה שלי) או חזיר, אשר עדיין מכונה ב"לויקו מושיקו", בכינויו הראשון בארץ "לבן". האוסובוקו שלי התגלה כנתח בשר עצום מידות ששוחה ברוטב אדמדם. מתוק-חריף. הבשר היה רך מאוד והרוטב נשך קצת, אבל לא יותר מדי, והשילוב היה טעים-טעים. לא סיימתי את המנה. המג'דרה היתה ליווי נעים- מנת העדשים והבצל המטוגן הסתדרו טוב עם הטעמים של האוסובוקו. נהניתי. הקפה הקטן של הסוף, בשילוב עם הערפול של השובע אחרי ארוחה טובה, שילח אותי לתהום של הרהורים חצי-פילוסופיים. כעת, כשהטרנד הוא "אותנטיות", על משמעויותיה הבעייתיות, ומקומות רבים ממציאים לעצמם היסטוריה או מתהדרים בתהליכי הכנה "ידניים", קיימים מקומות אחרים (מעטים, מעטים מאוד), שמקיימים את האותנטיות הזאת, במובן היותר עמוק שלה. וזה בלי שום קשר לטרנד, אלא כי זה פשוט ככה. "לויקו מושיקו" היא דוגמה מצוינת למקום כזה.