איך זה קרה שהאוכל הפך מתזונה לתרבות? איך את הצורך באנרגיה הפכנו לצורך ביצירה קולינרית והארוחה הפכה לחוויה בפני עצמה? זה לא היה אמור להיות משהו שפשוט מחזיק אותנו בחיים? משהו להכניס לפה, לא משנה מה, העיקר שלא יהיה רעיל?
איפשהו במהלך הדרך, מאז האדם הקדמון, למדנו להעריץ את קדישמן וגם את חיים כהן. האמנויות שלנו כוללות פיסול, ציור, נגינה, צליה ואפיה. ההנאות שלנו הן מסעות, הצגות וארוחות דשנות. אנחנו כבר מזמן לא רעבים, אלא חושקים. שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי טיפת ביקורת על כך. אני הראשונה להבין את הכיף שבעריכת קניות בשוק צבעוני, בלקנות גבינות, זיתים, לחמים ופירות, או את התענוג הצרוף שבקדירת פירות ים או בנתח בקר שנצלה וקיבל צבעים מושלמים.
זה כבר לא אוכל, זה אמנות.
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת