השנה שהיתה..

השנה הייתה קשה, אולי אחת מן הקשות ביותר שעברו עלינו כך כותבים העיתונים, נושאי סבלם של בני ישראל בעידן החדש. המיתון פגע בכל. פתאום המסעדות התמלאו באמצע השבוע, כי לא נעים כל כך לצאת ביום שישי שכל העם מול המרקע.

הסושי, מסמלי העשירון העליון ירד לעם, אולי כי אותו עשירון ירד גם הוא ואחרי נפילת התאומים התברר שאפילו אמריקה הגדולה זה אאוט ואירופה זה אין (מה שעשוי להתברר כטעות רטובה לכל אלה שהזמינו חבילות נופש לפראג או שייט קליל בדנובה שמימיה בוץ והיא אינה כחולה).

אבל לי הייתה שנה מעניינת (קרי לא יפה אבל נחמדה), את ראשיתה עשיתי באירלנד, לא גן עדן קולינרי אבל בהחלט אימפריה בכל הקשור בבירה ובוויסקי, חזרתי לארץ עם בוא הסתיו, אושפיזין בסוכת חברי ונחליאלי בציפייה לחורף. זה כמובן בושש אבל לא נורא. מטר של מסעדות חדשות קיבלו את פני, חלקן מוכרות חלקן חדשות וחלקן עשו פילינג ומתחו תפריט. טעמתי בשר ציידים, נשנשתי סושי על אוניית קרח במתחמים מאובטחים, גיליתי שיש מרתפי יין שפתוחים כל הלילה, ואוכל הונגרי שבעקבותיו יצאתי למסע שורשים (ואני לא מדברת על המספרה של מויש).

נסעתי לזיכרון לפגישה עם ברונים, למזכרת בתיה לטעום פרי מגדים ואת הדון הספרדי
פגשתי לא בברצלונה אלא דווקא בנחלת בנימין. שמחתי לחגוג לי יומולדת, ולעוד כמה מסעדות, כי לא בכל יום את נולדת, ולא בכל יום מוסדות אוכל ממשיכים להתקיים בארץ הזאת.

הוסיפו והורידו לי דמי שירות, עדיין נתקלתי בסלקציות (ולאו דווקא מטעמי בטיחות),
המע"מ עלה, והמורל קצת ירד, אבל אף חלקת דשא ירוקה בפארק הירקון לא נשארה לה ביום העצמאות (ובסתם שבת) סתם ככה לבד. שרנו בציבור, היה לנו שוק אוכל (שנקרא גם טעם העיר), עיר הבירה (בצ'ארלס קלור ולא בהר הזיתים), חגגנו ביכורים, מסיק, בציר וקטיף, ואם זה לא הספיק אז היה גם גדיד וקציר ועוד מעט יבוא האסיף.

הלכו המשמשים, הפסיפלורה פרחה, ושביל קליפות התפוזים מקדם את החורף בברכה. שוב חולפת לה שנה, בה כאילו כלום לא השתנה, אבל אני בטוחה שכל אחד טעם ואהב משהו חדש, או לפחות ניסה, בין אם זה סביצה של דג נא, גפילטע פיש או חריימה אדומה.

שנהיה תמיד לראש, ולא לקוץ באליה. תמשיכו לבשל, לרקוח ולאפות, להקציף, לסנן וקצת לאדות, קחו הכל בקלות, עם נשימה עמוקה, ברכו על החלה ועשו מצווה.

שתהיה זו שנה טובה, מתוקה מדבש והעיקר בריאה.