על גברים נשים אוכל ויחסים

בת חן כהן לאן נלך לאכול הערב? היה המשפט שפתח את שיחת הבוקר המקסימה שלנו אחרי שהבליינד דייט עבר בהצלחה. כך שבשאון הבוקר עלו בראשי דבריו של סוקרטס שאמר: אני אוכל בשביל לחיות ולא חי בשביל לאכול. מחשבה זו נעלמה תוך שניות שהלא מדובר ביווני שהגה, כאמור, ולא ביהודי פולני, או לפחות כזה שגדל בבית של אמא, אשר הסבירה שרעב מגיע יחד עם השעה שתים עשרה בצהרים, או כשהיא אומרת. חיי העצמאיים הוכיחו לי שאני אוכלת כשאני רעבה, או כי מתחשק לי. אני אוכלת מתוך מצבי רוח שונים והתפריטים משתנים בהתאם. אוכל משתלב עם אווירת ה "שבת אחים גם יחד", אז הוא בעל אופי ציבורי וחסר מידתיות (ראה ערך גודל הצידנית בפיקניק של יום העצמאות). הוא יכול להיות באותה מידה אינטימי כמו רומן רומנטי עם עלי שלכת בגוונים של בורדו יין, או חושני שכולו תותים ושוקולד. אוכל הוא מזון לגוף (ראה סוקרטס) ומזון לנפש (ראה השף הערום). השאלות הפילוסופיות שעומדות מולי, עם פרוץ האלף החדש, עיצובה מחדש של דמות האישה, האפנות המשתנות וההחלטה הגורלית שהונחה בכפי על הבוקר, הן האם יש אוכל של בנים ואוכל של בנות, ובעצם מה יש ביניהם? האם סטייק הולך עם גברים ויין אדום, וסלט ירוק הולך עם נשים ומים מינרלים? ומה קורה עם כל סוגי המזון הלא משויכים? דומה שיש להבחין בין סוג האוכל והכמויות המוגשות. נשים, סטטיסטית, אוכלות פחות בכמות, אבל משקיעות יותר באיכות, כך שמין הסתם תראו יותר גברים מנשים עומדים בתור בשווארמה השכונתית. המזון המהיר, ללא כל ספק, עוצב לקהל יעד גברי, כשמבט חטוף על גודל הדבל מק רויאל לא מותיר ספק שפחות ופחות נשים תצלחנה בפעירת לוע חיננית ונגיסה בערמה של לחמנייה קציצה לחמנייה קציצה ועוד. מה שמסביר מדוע סלט הוא קונספירציה גברית של איך להביך נשים בפרהסיה, וזהו סוג האוכל האחרון שאישה צריכה לאכול מול גבר חלומותיה. אפקט הלעיסה הקדחתני והסכנה שבהתזת מיץ עגבנייה או טפטוף רוטב על הסנטר ישכנעו את המפקפקות. אז לארוחה הראשונה לכו לאכול סושי. אוכל א מיני בהשתייכותו הקולינרית, מעיד על אופקים קולינריים מפותחים, משאיר אתכם שבעים אבל לא מעולפים, נותן אפשרות לזהות יכולת מוטורית (האם הוא אכל בידיים, במקלות או חס וחלילה במזלג) וזה בטוח משהו שהוא לא יגיד עליו: "אמא שלי עושה את זה טוב יותר".