כל העם במילואים

אורן גירון בוקר. השמש זורחת, הציפורים מצייצות, אני מתכונן לרדת לכוון המכונית ולנסוע לפגישות המתוכננות להיום, שותה את הקפה, מביט בחטף על כותרות העיתונים ויורד במעלית, שמח ומחויך, לתחילתו של יום חדש. יוצא מהדלת הראשית ומעיף מבט לכוון תאי הדואר. הלב יורד לתחתונים, ואתו גם כל הדם מחלקו העליון של הגוף. אני מחוויר, קצב דפיקות הלב גובר, אני מסתכל היטב.. כן, זה נכון, מעטפה חומה. צבאית. אני מתפלל שזה איזה שאלון סטנדרטי למילוי פרטים אישיים או סתם עדכון על טלפון חדש של קצינת הקישור. אני פותח את המעטפה ברעד, וכבר מזהה את הנייר המקולל הזה. צו מילואים לתעסוקה מבצעית. עשרים וארבעה יום. זהו. נהרס לי הבוקר, ירד לי החיוך ואני מדוכא. אני מניח שברוב המקרים הסיטואציה דומה. עוקרים אותך משגרת החיים ישר לתוך הקלחת הצבאית המזעזעת, הכל כך לא מאורגנת. כאילו שכל הצבא הזה נמצא במדינה אחרת, או לחילופין, נעצר זמנו והוא נשאר תקוע אי שם הרחק בשנות השמונים. והאוכל.. איזה אוכל רע יש בצבא. אני עדיין לא מבין איך מחומרי גלם טובים, שהצבא מקבל כמעט כל יום טרי טרי, אפשר להכין כזה אוכל גרוע. אפילו החביתה של הבוקר, שאמורה להיות סבירה, לא יותר, מגיעה אחר כבוד לשולחן, כשניחוח מעושן שרוף עולה ממנה. סלט הירקות, שאמור להיות סתם, ירקות טריים קצוצים, נראה כאילו כבר לעסו אותו. טוב שיש "גזלן" בצמוד לבסיס, שבימים כתיקונם לא היו מעיפים מבט לכיוונו, אבל במילואים, כל פיסת אזרחות, במיוחד באוכל, שווה הצצה, ואפילו אכילה תאוותנית. והתה. איך לא נזכיר את התה הצבאי. בצבא לא שמעו על קפה (לפחות בחדרי האוכל). יש רק תה. ואיזה תה.. כאילו היה חומר גלם בסיסי להפקת סוכר. אולי בכל זאת, שיהיה למילואימניקים קצת מתוק על הנשמה.. תמיד שירות המילואים מלווה בקיטורים עזים מכל המילואימניקים, תמיד מגייסים יותר ממה שצריך, תמיד דווקא אותך אי אפשר לשחרר (למרות שאתה עצמאי, תלוי בעצמך, הצבא מנטרל את העסק שלך, ולאף אחד לא איכפת), ותמיד, אבל תמיד, במשך כל תקופת המילואים, התועלת היחידה שאני מועיל היתה יכולה להסתכם ביומיים עבודה. תארו לכם איך יומיים עבודה נמתחים על פני עשרים וארבעה יום.. בקיצור, בזבוז משווע ועצום לתקציב הביטחון, הכל כך חשוב. כסף שהיה יכול לעזור במטרות קצת יותר חשובות. לסיכום, הצעה לי לקברניטי המילואים הגדולים (בתקווה שהם קוראים טור זה, ובמיוחד לאחר שמינו לאחרונה קצין מילואים ראשי!!!): למה שלא נעשה רק פעם בשנתיים, שלוש מילואים. כך הנתק יהיה קל יותר, ההשתמטות (הענקית, כיום) תהיה קטנה יותר, תפוקת העבודה תהיה גבוהה יותר, ולדעתי, כולם ירוויחו. חומר למחשבה.