אוכל עונתי

בת חן כהן עלי השלכת בעבר היו סממן ברור להחלפת המלתחה. החצבים פרחו, הנחליאלי קינן, ואני התמודדתי עם פרוייקט החלפת מלתחת הקיץ בחורף. מדובר בסיוט שנמרח על סופשבוע שלם לפחות, ומלווה במבחני ה "ללבוש או לזרוק" שאימא שלי מעבירה לכל בני הבית. מבחן זה לבדו יכול היה לשמש כאבן בוחן לפני הכניסה לכל בית ספר גבוה לאופנה היות והוא דרש יכולות נבואיות (לשאלה מה יישאר השנה באופנה) וזיכרון פנומנלי (כתשובה ל"מתי בפעם האחרונה לבשת את הבגד הזה?"). אבל מעברי העונות אינם קורים רק בארונות הבגדים. דומה שהחורף מוצא ביטויו בכל המדיה (למעט אולי בתחזיות מזג האוויר). ברדיו מנגנים שירים של גשם, בחנויות הבגדים נעלמות הגופיות ואת מקומן תופסים הצעיפים, המפרסמים מקדמים את ממחטות האף והאקמולים לקדמת המרקע והים, שבקיץ אנחנו מנהלים יחסי שנאה אהבה, הופך להיותה הכי יפה ומעניין ככל שהטמפרטורות יורדות והרוחות עולות. אבל המעבר העונתי המרגש ביותר קורה במטבח. באופן חרישי מאכלים חורפיים מתחילים להגיח לאוויר העולם. ריחות החמין מתפשטים כמו מזמינים אותנו להצטופף סביב הסיר ( אחרי זה מובטחת שנת צהרים פסטורלית מלאת פוך), קולקציות חדשות של תה בטעמים ובצבעים דוחק את התוססים לבויידם ומתחילה עונת המרקים. אומנם אנחנו פולנים דור שני בארץ, אבל אצלנו לא אוכלים מרק בקיץ. אבל עם הנץ החורף, סירי המרק של אימא שלי הם סממן ברור שהסתיו חלף הלך לו. הם באים בגדלים שונים ולכל סיר טעמו של אחד המרקים האהובים על בני הבית. יש את הסיר של מרק הכרוב, שבשנים האחרונות זוכה לעדנה מחודשת, הסיר של מרק העוף, זה של הירקות והסיר שלי, זה של מרק האפונה. בישולי החורף נותנים לי תחושה של "אימא בבית", אבל לא רק בבית שלי. תמצאו אותם בכל בית, במגוון של טעמים צבעים וניחוחות. יש כאלה שאוכלים מרק בסוף הארוחה, יש שרואים בו פתיח, ויש אחרים הרואים בו לבדו, בלוויית לחם שחור עתיר דגנים מרוח בשכבת חמאה צהבהבה, את העיקר. מרק מחמם את הבטן ומרומם את הנפש, ועם מרק האפונה של אימא שלי לא סוחרים בבורסה של הבכורות, אלא שגם בן לאדן יניח את נשקו בעבור קערת מרק מהבילה. ולסיום: לא משנה אם המרקים מוקרמים העיקר שצפים בהם השקדים.