תרמית הסנדוויץ'

מיקי פרנקל "בישראל אין מסעדות שוות לאוכל יהודי, הן רעות או יקרות, לכו לניו יורק". כך כתוב בספר תיירות על ישראל שהחלטתי לתת במתנה למארחי בעת שהותי בגולה הדוויה (ניו יורק) , אך כאמור כבר היינו שם, אז הלכנו לדלי יהודי באפר ווסט סייד. דווקא היהודיה שביננו לא רצתה לבוא ( "פוי" היא אמרה, " אוכל של סבתא" ) . אז הלכתי עם הגוי, ולמרות שהוא אירי קתולי, הוא הכיר את כל שמות המעדנים מבית סבתא (שלי) וידע להבדיל בין קניידלך, פרפאלך, וקניש. אני אכלתי בייגל עם סלמון שהיה שונה באופן מהותי מאחיו הציוני. היה בו סלמון. הרבה. משהו כמו ארבעה סנטימטרים עובי, יותר מכמות הלחם. (אגב, אומרים שהסוד של בייגל ביו יורק הוא הטעם של המים שם). נסו ללכת לבית קפה מכובד ולהזמין את אחיו המעודן של הסנדביץ', בייגל עם סלמון. בייגל טרי יש, וגם גבינת שמנת, ואפילו בצל סגול, אבל כמות הסלמון מזערית. נסו להשוות את כמות הסלמון בבייגל סלמון, לכמות הירקות בסנדביץ' הבריאות ותראו למה אני מתכוון. יש אנשים שאוכלים כל יום ארוחה ביתית חמה, שמכינה להם אישתם שתחיה. אחרים מסתובבים להם ברחובות, באוניברסיטאות ובמכללות מתי רעב, וחיים מסנדביצ'ים קנויים ממזנונים. מה גם שהיום בכל בית קפה מוצגים בתפריט ועל המזנון רשימת כריכים. מי שמביט על המזנון רואה אותם. עטופים ניר פלסטיק דביק ובכלל לא נראים מגעילים. החסה והעגבנייה המבצבצים מהם משווים להם מראה אכיל עד טעים. אבל אז, או אז, לאחר שנקנה הסנדביץ', והפלסטיק השקוף נקרע ממנו הוא נשאר במערומיו. לחמנייה שספחה את כל הנוזלים מהעגבניה, עגבניה שאיבדה את כל המיץ שלה, ופרוסה דקיקה של גבינה צהובה, הזולה ביותר. לפעמים שתיים. אז נכון שפה זה לא חו"ל, ולעם שבוחר את אריק שרון לראש הממשלה מגיעים דברים הרבה יותר גרועים מזה (אגב, הם גם יגיעו), אבל רבאק. תתאמצו קצת.