לחם ושעשועים

מאת אשר וטורי ביום שלישי בחירות לראשות הממשלה. נדמה כי יש דבר מה המאחד חלקים במה שקרוי "שמאל", עם אלה הקרויים "ימין". זו הדרישה האולטימטיבית מראש הממשלה יהא אשר יהא: עשה מה שאתה רוצה, תלחם, תכבוש, אל תוותר העיקר שיהיה לנו שקט. או לחילופין, תן לצד הערבי כל מה שהם מבקשים, הכל כולל הכל, ירושלים, זכות השיבה, העיקר שיהיה לנו שקט. וזאת למה? כי נמאס לנו מהמלחמות, ומדד הנסד"ק מטריד יותר ממדד ההרוגים בצד הפלסטינאי או בצד של המתנחלים. כי המספרים המעניינים אותנו הם בעיקר מחירי הדילים לתורכיה, הדגם האחרון של המזדה, הגודל של הפלאפון ומפלס הזיונים במועדונים . לתופעה הזאת יש כל מיני שמות. א.ב. יהושוע קורא לזה אדוניזם. הרומאים קראו לזה "לחם ושעשועים". כי בימים אלה כבר אין ממש סמלים שכדאי להלחם עבורם. ירושלים מחולקת, צה"ל, הקיבוץ, וההתיישבות, וכל שאר הדברים שהדביקו אותנו פעם, הפכו להיות סתם פרוטות של חול. בימים אלה נשאר אלוהים אחד ושמו הכסף, האלוהים של האגו והחיים הטובים. אני לא אוהב את זה. אבל בדמוקרטיה זה לגיטימי. מלבד שתי הערות קצרות. האחת, מי שחושב ככה ומרגיש מתקדם ונאור, שידע שכבר לפני 4000 שנה אנשים עשו עגל זהב, אכלו שתו, רקדו והזדיינו סביבו. אז אין חדש תחת השמש. הערה שנייה, שווה לפזול לעבר בני הפלוגתה שלנו על ארץ ישראל, הפלסטינאים. למרות ההרוגים, הפצועים, הסגר, הרעב, המחלות, הצפיפות, ההשפלה ומה לא, הם חוזרים על המנטרה: "גם אם נחיה על פיתה וזיתים, לא תזיזו אותנו מהאדמה הזו". אפשר לאהוב או לשנוא אותם, אבל אי אפשר שלא להעריך אותם על כך.