בעד-נגד טייק אווי

אורי דישון תקראו לזה איך שתקראו לזה: עצלנות, ארוחת שחיתות, אין לי כוח לבשל, ויתור אידיאולוגי, אורחים נפלו עליכם, מאנצ'יס, אבל בסופו של דבר כולם מרימים את הטלפון להזמין הביתה. מצד אחד, מדובר בארוחה חגיגית ונוצצת, האוכל מגיע עד הבית, במיוחד בשבילכם, עדיין כולל טיפ (לשליח) כמו במסעדות, ובאריזות מיוחדות וצבעוניות. אך מתוך כך הוא גם טומן בתוכו הרגשה חמוצה בלב: אוכל קפיטליסטי מאד (האריזה היא היפה והחשובה ולא התוכן. אוכל פוסט-מודרני), מגיח מתוך קרטון, מול הטלוויזיה, אוכל שאין לך שום שליטה על מה שעובר עליו עד שהוא מגיע אליך. (למעשה גם במסעדה אין לך כמעט שליטה כזאת, אלא רק אשליה של שליטה) ומי מוביל בתחום? הפיצות כמובן נותנות בראש לכולם עם מבצעים מיוחדים, כרטיסי גירוד והמון טראש-מייל ומדבקות למיניהן להדביק על למקרר. במקום השני המזרח הרחוק: למון גראס, טאי-צ'י, ושאר הסיניות למיניהן. המפתיע הוא כמה קשה למצוא TAKW-AWAY להמבורגר, ואני מתכוון לאחת הרשתות הגדולות (מקדונלד, בורגר-ראנץ', בורגר- קינג), כלומר להמבורגר בצורתו הבזויה ביותר – עד כדי כך שמתבקש לאכול אותו בבית בהיחבא – אותן חברות השקיעו הרבה כסף במסעות פרסום ובתחרות בניהן, ודווקא באגף המשלוחים הן כושלות. (הדיינרים השונים ואגאדיר עושים להם בית-ספר) אין כמעט שום אזכור שלהן, ואתה יכול למצוא את עצמך מתקשר לחברת שליחים שינסו לארגן לך איזה מק-רוייל באמצע הצהרים, וזה כבר יותר מידי מאמץ בשביל להשיג ארוחה שאחת מנקודות המוצא שלה היא עצלנות.