מנצ'סטר יונייטד, מוס שוקולד ומה שביניהם

מה אנחנו באמת אוהבים ? על מה לא היינו מוותרים בשום אופן ? מה הייתם עושים בשביל להגשים חלום ?

אני אוהב שוקולד. ו(אבל פחות) עוגות גבינה. אבל הכי הכי הרבה אני אוהב מוס שוקולד. ממש אוהב. אוהב ברמה שבכל מקום שהייתי בעולם, בכל שעה של היום, ובכל מצב צבירה של הקיבה שלי, כשהייתי רואה "מוס שוקולד" בתפריט, הייתי מזמין. הדבר היחידי שאני אוהב באותה רמה היא מנצ'סטר יונייטד. ממש אוהב. אוהב ברמה של דופק 130 במנוחה בזמן משחקים של הקבוצה, של דמעות אושר ובכי אחרי נצחונות והפסדים משמעותיים (ולמי שטיפה מעודכן, ה- 26/5/99 הוא יום שלא אשכח כל "שער !" חיי).
וחשבתי יום אחד.

ומה, מה אם מישהו היה אומר לי ? או או. ותר על משהו. אימאל'ה. לא יכול. ולא סתם במחקר שהיה בארה"ב, רוב מוחלט של ילדים שנשאלו אם הם היו צריכים לותר על אבא או על הטלויזיה, ענו תוך 5 שניות (ולא פחות, רק כי היו עסוקים בצפייה בטלויזיה) – קחו את אבא. ופגשתי יותר מאנגלי אחד שאמרו לי שאם סקס או כדורגל...

ויש את החלומות האלו שהיינו נותנים בשבילם הכול. מה הייתם נותנים בשביל לעוף יום אחד ? אני – אני הייתי נותן 10 שנים מהחיים שלי. והאם הייתם מקבלים את האופציה, לפגוש את אלוהים לארוחת ערב (כזאת שיכולתם עם קסם להזמין לכם כל מעדן), "3 שעות עם אלוהים על ענן", ואח"כ – אפילו למות. ומה הייתם נותנים בשביל לפגוש חייזר. ולשבת ולעשן איתו סיגריה, או איזה סוג צמח שמעשנים בכוכב שלו – ולדבר על העולם.

אז אני, בין החלומות והאכזבות והאהבות, מדמיין אותי יום אחד יושב עם אלוהים וחייזר למשחק קלפים על גוש עננים מעל אולד טראפורד (מגרשה הבייתי של מנצ'סטר יונייטד), וכיד רביעית לא היה אכפת לי שגם ליב טיילר תהיה שם... ואז, ממש לפני השריקה, הייתי עף מעל המגרש ו"יושב" בנקודה הכי טובה, אוכל מוס שוקולד. ומתרגש. מה הייתי נותן בשביל כל זה ? מה אתם הייתם רוצים ?