תאמינו או לא, חלק ניכר מילדותי התרחש באי קטן באוקיינוס האטלנטי, אי קטן שנקרא מרטיניק. מרטיניק הוא אי שנראה בדיוק כמו בסרטים: עם חולות בצבע לבן, דקלים כורעים תחת אגוזי קוקוס, ים כחול כחול וצלול להדהים, ומזג אויר קבוע של עשרים ושמונה מעלות.
אם תשאלו את ההורים שלי, תשמעו בעיקר מידע על קיטורים ארוכים מצדי על כך שדווקא בגיל שבע גרתי במקום הכי מדהים בעולם ואילו היום, בגיל עשרים ושבע, שום עץ פפאיה לא גדל לי בחצר ויש סיכוי קלוש לראות קוקוס טרי בסופר.
למרות הזמן הרב שעבר מאז, אני זוכרת היטב את שגרת חיי המופלאה במרטיניק. גשמים חמים שתפסו אותנו בדיוק כשהיינו בים (חוויה מומלצת), שפע הפירות המדהימים שלא ניתן לתיאור ואני עד היום מקווה שיגיעו לארץ, ימי ראשון בבוקר שהיו מוקדשים לצפייה בכדור עף חופים תוך זלילה של קרפים חמים בזוקים בסוכר. הפלגות שבועיות ביאכטה הובילו להיכרויות חמות עם לובסטרים חביבים אך טעימים (קצת מצער לאכול לובסטר אחרי שקראת לו קארולין ושיחקת אתו מחבואים) אבל טעם הבשר העילאי טבול ברוטב סרטנים ושמנת השכיח הכל.
אני עוד אחזור לביקור במרטיניק, אבל אז אסתפק ברום המרטיניקאי המשובח, ואין כמותו, הנח בשלווה בביתי אשר בארץ הקודש.
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת