אכזבת הפאייה הספרדית

אדווה גן סתיו תחשבו על חוף ים זהוב, שיכר תפוחים צונן, שמש קלילה וריח דגים טריים נצלים על שיפוד מעל גחלים לוחשות. חשבתם? זהו אחד מפניה הרבים של ספרד. בשבוע אחד, קצר מדי, הספקנו לגלות שספרד היא מדינה יפהפייה, בעלת אינספור אפשרויות תיירותיות. כבר ביום הראשון החלטנו שלא נעזוב לפני שנטעם מהמאכל הלאומי המסורתי: הפאייה ! הפאייה היא קדרת מתכת גדולה, מלאה באורז שזור בנתחי עוף וירקות, בבשר בקר או בפירות ים. מדובר במנה ענקית שמספיקה לפחות לזוג, כך שסירובו העיקש של בן זוגי לאכול פירות ים, הכריע את הכף לטובת פאייה עוף. אני לא יודעת מה אתכם, אבל עצם הויתור על מולים שחורים, טבעות קלאמרי, ושרימפסים חמודים להפליא הנחים על מצע גרגירי אורז, עלה לי בבריאות. אחרי שהמלצר נשבע שבפאייה עם העוף אין פירות ים, היה די מפתיע לגלות את כל הצדפות (קוקי סן ז'אק ומולים) ונתחי התמנון שקישטו את צלחותינו יחד עם נתחי העוף. המלצר, שלא הבין על מה המהומה הסביר: "כן, זה פאייה עם עוף וגם כמה צדפות למה, אתם אלרגיים?" בן זוגי עיין שוב בתפריט ובחר צלעות טלה ואילו אני הסתערתי על הפאייה במחשבות על יד אלוהים נסתרת, (אולי הוא כן בעד פירות ים וכל מה שסיפרו לנו זה עלילה?) וכולי ציפייה. אבל.. הפאייה הייתה איומה. צלעות הטלה, בלתי ספרדיות בעליל, היו דווקא לא רעות בכלל. פיצוי על כל העניין, הענקתי לעצמי למחרת, כשנגסתי בכל פה בשרימפס הגדול ביותר שראיתי מעודי (לנגוסטין, ליתר דיוק). כי כשטבלתי אותו ברוטב שמנת וסרטנים ממש לא היה אכפת לי שלא אכנס לגן עדן.