קולוקולו - הסושי בר של לונדון

"קולוקולו" היא הסושיה החווייתית ביותר בלונדון.
לא הטובה ביותר, או המושקעת ביותר או זאת עם
המלצרים הכי מלוכסנים. "קולוקולו" הוא המקום
שמביא את חוויית הסושי-בר למיצוי המקסימלי שלו.
אני אסביר: בארבע השנים האחרונות הפך מוסד
הסושי-בר, בעיקר בניו יורק, למייצג התרבות
המודרנית, ההייטקית,המעוצבת והמתוחכמת.
אנשים לא באים לסושי-בר רק כדי לאכול סושי.
את זה הרי אפשר לעשות בכל אחת מהמסעדות
המזרח אסיאתיות הרבות (וגם בחלק גדול מהמסעדות
הלא מזרח אסיאתיות.) העיצוב ההייטקי הנוצץ של
סושי-ברים, המוסיקה האלקטרוני, כל האווירה
משדרת משהו אחר, משהו חדש. אכילה בסושי-בר היא
חוויית המודרניות. כל נגיסה במאקי או בניגירי
בסושי-בר היא נגיסה במאה ה 21- . מבחוץ לא נראית
"קולוקולו" כמקום הבשורה של המודרניות.
סתם מבנה לונדוני טיפוסי, עשוי לבנים חומות.
המפגש הראשון מתרחש עם פתיחת הדלת.
הצבע השלט הוא אדום, אורות ניאון מהבהבים מעל,
הכל מסביב מבריק ומתכתי. המוסיקה נעה בין
האלקטרונית ליפנית אלקטרונית. אין ב"גיליגולו"
שולחנות. ב"קולוקולו", בהתאם לייעודה כסושי-בר,
יש רק בר ארוך ורחב, החוצה את כל חלל המקום.
ובמרכז הבר עוברת האטרקציה של המקום - סרט נע
ועליו בכל סיבוב מונחות מנות חדשות.
משהו תפס לך את העין? פשוט שלח את היד וקח.
תגידו שזאת לא תמצית התרבות החדשה שלנו,
היוזמה האישית והסיפוקים המהירים. למה לחכות
למלצר? שם מנות הסושי,הושט היד וגע בם.
התמחיר מתבצע לפי הצבע של הצלחת. על הבר פזורים
תפריטים המסבירים את התמחור (הצלחת הלבנה היא
הכי זולה, האדומה הכי יקרה) וכן מופיע בהם מבוא
קצר ומאיר עיניים על המטבח היפני - שמות, מושגים
ומרכיבים.
בסוף הארוחה מגיעה מלצרית (הנה, נמצא לה עיסוק
סוף סוף) מסתכלת על הצלחות הריקות הנערמות לצד
הסועד ועורכת לואת החשבון.
תפקידן הנוסף של המלצריות, כולן גבוהות, שדופות,
לבושות בגדים מתכתיים מינימליסטיים ועוטות פאות
קארה אדומות או כחולות, הוא להביא את המשקאות.
תעברו ב"קולוקולו" לביקור במאה ה 21- . יהיה מעניין.