אלכוהול כסגנון אישי

יש דבר אחד שגם גדולי האיסטניסים, אתם יודעים, אלה שמריחים את הפקק ואומרים שהיין "שמח" ו"קצת ביישן" בלי להיקרע מצחוק, וגם אלה ששותים סתם בשביל לדפוק את הראש יסכימו עליו. אלכוהול הוא עניין של סגנון אישי. למרטיני, למשל, יש היכולת הזו. אלפי אנשים ברחבי העולם ניגשו לפחות פעם אחת בחייהם לבר והזמינו מרטיני מתוך אמונה שהוא איכשהו יהפוך אותם לסוכנים חשאיים מלוטשים או לסופרים בוהמיינים ושנונים. כן, כן. גם המדור נפל במלכודת הזאת. בשנות העשרה המוקדמות, יצא לראות את הסרט "בלייז" בכיכובו של פול ניומן. זה סרט זניח למדי של ניומן, אחד המוקדמים שלו, ובו הוא מגלם פוליטיקאי טקסני שאפתן ושרמנטי. זו היתה אחת הפעמים הראשונות שנתקלתי חזיתית בקסם הזה של שנות ה50 של ארה"ב, קסם שבמידה רבה עוד פועל עד היום. בחינה, ולו שטחית ביותר, של הסרטים היוצאים בשנים האחרונות והעוסקים בעשור המכונן הזה, בין סוף מלחמת העולם השניה לבין הפריצה של אלוויס וצ'אק ברי, תוכיח כי להרבה אנשים יש עסקים לא סגורים עם התקופה המבולבלת הזאת, התקופה שהולידה את ארה"ב כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. אם כן, אחד הזיכרונות החזקים ביותר שלי מהסרט הזניח הזה הוא האימג' של פול ניומן מוזג לעצמו סקוטש לתוך כוס ויסקי מרובעת (הדגם המועדף עליי עד היום) עם כמה קוביות קרח מוגזמות בגודלן. זה הספיק לי. הייתי נחוש בדעתי להפוך ללוגם-ויסקי. להוריי היה בקבוק שיוואס שהם זכו בו באיזו הגרלת צדקה (בכל זאת, מדובר בעשור או שניים אחורה) והחלטתי שהוא יהיה הטסט קייס. כאשר הוזמנתי לאיזו מסיבה בבית של חבר, ראיתי בכך את ההזדמנות. וכך, מילאתי לעצמי כוס פלסטיק חד פעמית (מחסור בכוסות לא עלה אז על דעתי והחבר הזה לא הסכים לסכן עבורי את הקריסטלים של הוריו) בויסקי, זרקתי פנימה שתי קוביות קרח חסרות צורה, לקחתי לגימה אחת, ירקתי הכל לכיור והצטרפתי לחבורה ששתתה וודקה גולד עם תפוזים. עברו כמה שנים טובות עד שניסיתי לשתות ויסקי שוב. כאשר חזרתי על הניסוי, שהיה הפעם עם בלנטיינ'ס, התפלאתי מאוד איך לא אהבתי את זה קודם. מצד שני, שיוואס אני לא סובל גם היום, אם כי מסיבות אחרות לגמרי. מטרת הסיפור היתה להזכיר, כי רובנו, אפילו באופן לא מודע, מתייחסים רק לעשור בחיינו שבין הנערות לבגרות כעשור מעצב באופן מובהק. טעמים עשויים להשתנות גם בשלבים הרבה יותר מאוחרים בחיים. ולכן מאוד חשוב לאתגר את הטעמים והחוויות הרגילים מדי פעם בפעם. אגב, אם החלטתם להתיידד עם המרטיני, רצוי להתחיל עם גרסאות "רטובות" יותר. כלומר, פחות ג'ין ויותר משקאות שירככו אותו. ג'ין וטוניק הם התחלה קלה אפילו יותר. עם הזמן הורידו את כמות הטוניק, עד שהמשקה יהיה כמעט ג'ין נקי, ואז תוסיפו ורמוט. מאוד לא מומלץ להחליף את הג'ין בוודקה. אלה שעושים את זה, אוהבים בעצם את הרעיון של שתיית מרטיני, ולא את המשקה עצמו. בשנותיו מאחורי הבר, המדור יכול להיזכר רק באנשים ספורים ששתו וודקה מרטיני. אלה היו אנשים משעממים, קבועים במקום, אבל במובן הרע של המילה. אלה שיושבים בכסא "שלהם". אף פעם לא הבנתי את תחושת האדנות הפיאודלית משהו הזאת. באותו אופן, הם גם מזמינים את המשקה "שלהם", בכל מזג אויר, שעת יום או מצב רוח. אנשים כאלה לא זוכים להרבה כבוד. אפשר להגיד שהם נסבלים, וגם זה בערבון מוגבל, כל עוד הם שומרים את ההעדפה הזאת לעצמם. לא מעט "קבועים" כאלה אוהבים, מאיזושהי סיבה עלומה, מאוד להתגאות בקיבעון האנאלי הזה שלהם. זה לא מעניין. שינוי, התבגרות, חווייתיות של טעמים חדשים הם דרך טובה הרבה יותר.