קוקטיילים קלאסיים

רומן לסקר קוקטיילים הם אמנות. כל התנאים לקיומה של הפרקטיקה הזו, כלומר חוקים, הערכות, הבחנות בין מקור וזיוף, קיימים זה מכבר. אולם המחסור בתיעוד כתוב הופך את העיסוק בהגדרת עולם הקוקטיילים כאמנות קשה יותר. הנה, רק לא מזמן נשאלתי על ידי חובב מתחיל "מה כל הסיפור הזה עם הקוקטיילים הקלאסיים". שאלה מצוינת. המורכבת, למעשה, משתי שאלות. שתי שאלות העומדות בבסיס כל העיסוק בתרבות אלכוהול. שאלה ראשונה, מהם נכסי צאן הברזל של אמנות, או בשפה פשוטה יותר, מהם הקוקטיילים הקלאסיים. ושאלה שניה, חשובה לא פחות, היא כיצד אפשר לזהות אמנות מקור, או, שוב, בשפה פשוטה יותר, כיאה לאנשים ששתו כמה וכמה כוסיות, איך יודעים שהמתכון הוא הוא המקורי, הנכון והמתאים. אז ראשית, תשובה מאכזבת מעט. כמו בכל אמנות גדולה, גם בענף זה אין תשובות חד משמעיות. יחד עם זאת, בהחלט אפשר להצביע על כמה מאפיינים בולטים, אשר מתקיימים לפחות בחלקם במרבית הקוקטיילים. אם לא אז לא. ובמקרה הגרוע ביותר, תמיד קיים המוצא האולטימטיווי אם זה טעים, אז זה טוב. ניסיון להרכיב רשימה אולטימטיווית של הקוקטיילים הקלאסיים, האורגינליים, הגדולים נדון מראש לכישלון, הן בשל חילוקי דעות לגבי הקוקטיילים הראויים והן בשל חילוקי דעות סוערים לא פחות לגבי אופן ההכנה של אותם ראויים. קיימים קוקטיילים נדירים באמת, ה"ווארד אייט", למשל, שנרקחים בדיוק לפי המתכון המקורי. קיימים קוקטיילים כמו המרטיני והקובה ליברה, אשר נחשבים לקלאסיים, למרות שניתן למצוא כמה גרסאות שלהם. לעומתם קוקטיילים כמו המרגריטה והדאקירי הם דוגמאות לקוקטיילים קלאסיים שעברו תהליך כה חמור של התעללות ושינוי המתכון המקורי, עד כי לא ניתן לקרוא להם קוקטיילים כלל, בטח שלא קלאסיים. קוקטיילים מודרניים יותר, כמו המאורי והפינק ליידי, נחשבים קלאסיים למרות שנוצרו בתקופה הפוסט קלאסית, אחרי שנות הארבעים, למרות שהם משמרים מסורות קלאסיות מובהקות. שאלת אמינות המתכון היא לא קלה יותר. רק מומחים אמיתיים בהיסטוריה והתפתחות של משקאות יוכלו לזהות מתכון אותנטי בדרגת אמינות סבירה. למשל, אין ויכוח על השתייכותו של המרטיני לקבוצת המשקאות הקלאסיים. אבל האם גם לאחר שינוי בכמויות הג'ין והוורמוט זהו עדיין אותו קוקטייל קלאסי? לא בטוח. המקור הנאמן ביותר לבירור סוגיות מעין אלה הוא מדריכי הקוקטיילים שנוצרו בתקופה הקלאסית, כלומר לפני שנות החמישים. ברמה הפרקטית יותר, שהרי רובנו אנשים שפויים ולכן לא נסתובב עם עותק של "המדריך לג'נטלמן" של צ'ארלס בייקר, השוקל יותר מקילו כשאנחנו הולכים לשתות, ישנם כמה כללי אצבע (שוב לא מחייבים) המזהים קוקטיילים קלאסיים. ראשית, קוקטייל קלאסי (וגם משקה מעורבב, זוכרים את ההבדל?) חייב להכיל מרכיב ראשי. זהו משקה מרכזי, למשל: רום, ג'ין, וודקה, ויסקי, המשמש כבסיס שעליו נבנים יתר מרכיבי הקוקטייל. על המרכיב הראשי להוות לפחות כמחצית מכלל המשקה כאשר מדובר בקוקטיילים. במשקאות מעורבבים, לעומת זאת, שליש מכלל הכמות הוא הכמות המקובלת. מרכיב ראשי, כשמו כן הוא, בדרך כלל יש רק אחד, אפילו שיש יוצאי דופן. תפילת הבתולה, למשל, הוא קוקטייל שבו גם לג'ין וגם לרום יש תפקיד ראשי. את דעתי על קוקטייל כמו לונג איילנד, המכיל וודקה, ג'ין, רום וטקילה (וגם קולה עד לשפת הכוס) תוכלו להבין לבד. כלל נוסף הוא שטעמו של המרכיב המרכזי צריך להיות מובחן. אולם, מן הראוי שהטעם לא ישתלט על כל המשקה. כלומר, קוקטייל ראוי מהלך על הגבול הדק למדי בין דומיננטיות מוגברת והליכה לאיבוד. לפיכך, מרבית המשקאות המשמשים כבסיס לקוקטיילים הם בעלי לא יותר מארבעים אחוזי כהל בנפח. המשך בשבוע הבא.